ההליכה לקנוסה המזרח-תיכונית

6 בדצמבר 2010 אין תגובות ›› צחי הנגבי

 

בשנת  1077 התייצב המלך היינריך הרביעי בשערי הטירה המבוצרת קנוסה (CANOSSA) בצפון חבל טוסקנה באיטליה. הוא בא לבקש מחילה מן האפיפיור גריגוריוס השביעי ששהה במקום לצורך חניית ביניים בדרכו לגרמניה. בארבע השנים שקדמו לאירוע זה, התפתח עימות חזיתי בין המלך לבין האפיפיור שנאבקו על זכויות וסמכויות בתחום הדת. החרם שהטיל האפיפיור על המלך סיכן את המשך כהונתו. המוצא האחרון שנותר לו על-מנת להציל את כתרו היה להיכנע ללא תנאי. המלך כרע ברך למרגלות שערי הטירה, יחף ולבוש בגדי איכר פשוט, והמתין 3 ימים רצופים בשלג, עד שהאפיפיור נענה להפצרותיו ונאות לסלוח לו על הכפירה בעליונות הכנסיה. מאז, נחקק הביטוי "הליכה לקנוסה" בתודעה ההסטורית האוניברסאלית כמהלך של השפלה עצמית אולטימטיבית.

 ראש ממשלת לבנון, סעד אל – חרירי, קרוב מאד ללכת את כל הדרך ל"קנוסה המזרח תיכונית", הלא היא דמשק. לאחר רצח אביו, ראש הממשלה לשעבר רפיק אל-חרירי, בפברואר  2005, אימץ אל-חרירי הבן את חזון אביו בדבר עצמאות לבנון, ונאבק באומץ בהשפעה הסורית והאיראנית בארצו. הוא מתח ביקורת נוקבת על חיזבאללה וקרא לפירוקו מנשקו. הוא הוביל קואליציה פרו-מערבית, "כוחות ה- 14 במרץ" (תאריך בו נערכה בביירות הפגנת – ענק אנטי – סורית), לניצחון מרשים בבחירות 2009.

 על אף שיחסי הכוחות בפרלמנט חייבו את אל-חרירי לכונן ממשלת אחדות עם תומכי סוריה ואיראן, התעוררה תקוה כי המנהיג הצעיר, שנהנה מגיבוי בינלאומי וערבי רחב, ישכיל להצעיד את לבנון לעבר עתיד של מתינות ויציבות.

 נראה היה כי סוף סוף, לאחר עשרות שנים בהם הצמיחה הפוליטיקה הלבנונית בעיקר ראשי ממשלות שהתמקדו בטיפוח עסקיהם הפרטיים ובהישרדות אישית, קם למדינה אומללה זו מנהיג עם חוט-שידרה, שיהדוף כל ניסיון לשעבד את ארצו לאינטרסים זרים.

 רגע האמת של אל-חרירי ושל לבנון נועד להיות מועד פרסום המסקנות של התובע המיוחד  של האו"ם בפרשת ההתנקשות של 2005.

 מאז הרצח הברוטלי שבוצע ע"י חבורה מיומנת של טרוריסטים בלב ביירות, הניף סעד אל-חרירי את דגל המחוייבות הלבנונית לחקירה בינלאומית חסרת – פניות ולהבאת האשמים לדין. בחודשים האחרונים התרבו האינדיקציות כי בקרוב יפרסם התובע הקנדי דניאל בלמר את מסקנותיו, ויגיש כתבי אישום לבית הדין הבינלאומי המיוחד שהוקם בהאג. התפתחות זו, שיתכן ותתרחש עוד החודש, אמורה היתה להיות פסגת ההישגים של אל-חרירי הצעיר. הנה, למרות הזמן הרב שחלף, למרות חילופי – הגברי התכופים בראשות ועדת החקירה שהאטו מאד את קצב התקדמותה, למרות נסיונות ההסתרה וההסוואה וההונאה של מבצעי הפשע – הצדק עתיד גם להיראות וגם להיעשות. אלא שהמציאות הלבנונית רבת – התהפוכות, שבה הידיד של היום הוא האויב של מחר והשותף של הבוקר בוגד בך בערב – השתלטה גם על אל-חרירי. איומיהם הבוטים של הנשיא הסורי ושל מנהיג החיזבאללה שיתקו אפילו את מי שעד לפני זמן קצר ראה בהם, כנראה בצדק, את הארכיטקט והמוציא לפועל של החיסול השפל של אביו.

 אל-חרירי, מודע לשבריריותו של מחנה תומכיו ולחוסר – המעצורים של יריביו, מיצמץ ראשון. הוא בחר לחזר ללא בושה אחרי בשאר אל-אסאד ואחמדינג'אד, התחייב בפניהם כי הניח את העבר מאחוריו, התנצל בפומבי על שהטיח כלפי סוריה האשמות בלתי – מבוססות, ונשבע כי מכאן ולהבא יסור מדרכו המתריסה.

 חרדותיו של סעד אל-חרירי הן עניין לו עצמו, למשפחתו ולבני – עמו. העולם החופשי אינו רשאי להתחשב בהן. הקהילה הבינלאומית חייבת להתמיד בדרך אותה סללה, עשיית צדק עם רוצחיו של מנהיג לאומי נבחר, גם אם בנו עוצר בצד הדרך וממאן להתקדם אל היעד. אני משוכנע כי כך אכן יהיה . את הגשת כתבי האישום איש לא יוכל עוד למנוע, לא אסד ולא נסראללה ואפילו לא הממשלה הלבנונית. גם אם לבנון תסרב לציית לבקשות המעצר של הנאשמים, וגם אם אלה יימלטו בשלב זה מאימת הדין – לנחישותה של הקהילה הבינלאומית משמעות עצומה. היא תציב את הנהגת חיזבאללה במקומה האמיתי: כנופיה אכזרית של רוצחים בדם קר. היא תקשה על הארגון הזה לזכות במעמד אליו הוא חותר בלבנון ובזירה המדינית העולמית, כמסגרת פוליטית לגיטימית. והחשוב מכל, היא תבהיר למנהיגים פאנאטיים ומשולחי – רסן בעולם כולו כי אפילו ארגון ציני ומלא צביעות, האומות המאוחדות, מסוגל לגייס מתוכו את העוצמה הנדרשת כדי לבוא עימם חשבון.

פורסם בג'רוזלם פוסט 6 דצמבר 2010


השאירו תגובה