היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב: עדות מבפנים

Home  »  בלוג  »  היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב: עדות מבפנים
יונ 14, 2018 No Comments ›› צחי הנגבי

האחריות לשמר ולקדם את הברית האסטרטגית עם ארה"ב היא אחת החשובות ביותר המוטלת על כל ממשלה ישראלית. מזה כ-30 שנה אני מייצג את המדינה בתפקידים שונים בדיאלוג עם שותפינו האמריקאים. מאמר זה משקף מספר תובנות שלי מהתקופה הזו

ליחסים בין ישראל לארה"ב שורשים עמוקים והיסטוריה ממושכת, והם מתקיימים במישורים רבים ונוגעים בקשת רחבה של נושאים בעלי חשיבות עליונה לשתי האומות. מאז ההכרה של ממשלו של הנשיא הארי טרומן במדינת ישראל ועד הכרת הנשיא טראמפ בירושלים כבירתה, שיחקה ארה"ב תפקיד משמעותי בתקומת ישראל ובהצלחת המפעל הציוני. כל אחד מהממשלים האמריקאים, רפובליקאים ודמוקרטים כאחד, הטביע את חותמו על מערכת היחסים. מחלוקות ואי הסכמות היו חלק ממנה וכנראה עוד יהיו, כפי שקורה לפעמים גם בין החברים הכי טובים, אך למרות זאת הברית האסטרטגית רק הלכה והתהדקה.

בשנים האחרונות ידעו היחסים בינינו רגעים של שיתוף פעולה וידידות מופלגת, ולצדם תקופות של מתח לא מבוטל. לעתים, בייחוד בימי ממשל הנשיא הקודם ברק אובמה, התעלמה וושינגטון מאינטרסים חיוניים של ישראל, ומניעיה ופעולותיה של ישראל נתקלו בחוסר הבנה. התחושה, יש להניח, היתה הדדית. בימים רעים כבטובים מערכות יחסים דורשות עבודה, ויותר משלושה עשורים של עיסוק ביחסים בין המדינות לימדו אותי שכל ממשל אמריקאי מזמן דיאלוג בעל אתגרים שונים ודקויות אחרות. כיצד אנו מנווטים אפוא את דרכנו בים היחסים הבינלאומיים כאשר בעלת הברית הגדולה רואה איתנו עין בעין? ואולי אף חשוב עוד יותר – כיצד עלינו להתנהל כשהאינטרסים שלנו אינם עולים בקנה אחד עם אלה של וושינגטון?

ערכים דומים כבסיס לשותפות אינטרסים
הפעם הראשונה שהזדמן לי לחזות במו עיניי ביחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב היתה בעת שירותי בתור ראש לשכת ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל ב-1986. בפגישות בין ראש הממשלה למזכיר המדינה ג'ורג' שולץ התעוררו לפעמים מחלוקות, בייחוד בכל מה שקשור ליוזמה של ממשל רייגן לכנס ועידת שלום בינלאומית. שמיר התנגד לרעיון והיה נחוש בדעתו שרק משא ומתן ישיר בין ישראל לשכנותיה יוכל להביא שלום. למרות המחלוקות, היה מרתק לראות את רוח הידידות והקִרבה שנשמרה בפגישות. היא עמדה בניגוד בולט לתחושות המתח והעוינות שהתעוררו לא פעם בשל מחלוקות בפגישות עם נציגי אומות אחרות – גם עם בעלות ברית קרובות שלנו.

אני סבור שבליבת מערכת היחסים ההדוקה בין האומות עומדים ערכים ועקרונות משותפים לשתיהן, כגון חירות, שלטון החוק, יזמות עסקית ושוק חופשי. חיי בתור שליח ציבור לימדו אותי שערכים משותפים מולידים לעתים קרובות אינטרסים לאומיים משותפים. לצד השותפות הערכית, מבוססת הברית על קשר אסטרטגי בין קהיליות הביטחון והמודיעין של שתי המדינות, שרואות בו מרכיב קריטי להבטחת האינטרסים של שתיהן בתחום מדיניות החוץ והביטחון. מעל כל אלה עומדת שותפות הדרך בין ראשי המדינות והמוסדות הפוליטיים. בין כמה מנשיאי ארה"ב וראשי ממשלות ישראל נרקמה חברות אישית אמיצה ואף הערצה הדדית, אשר חיזקו את הקשרים האסטרטגיים בין המדינות.

מומחי ביטחון בישראל ובארה"ב מסכימים שאין לאפשר למחלוקות פוליטיות לפגוע בשיתוף הפעולה האסטרטגי, שכן פגיעה כזאת תהיה הרת אסון לביטחון הלאומי של שתיהן

איש לא יכחיש שלעתים מתעוררות מתיחויות ומחלוקות במישור הפוליטי. אלה עשויות לצמוח מתוך ניגוד אינטרסים ממשי בין שתי המדינות, מתוך מחלוקות פוליטיות ואידאולוגיות בין הממשלות, ואף ממתיחות בין מנהיגיהן. ואולם בזכות עומק ועוצמת היחסים, כל אלה אינם פוגעים בליבת הברית.

לדוגמה, בין מומחי ביטחון בשתי המדינות שוררת תמימות דעים גורפת שאין לאפשר למחלוקות פוליטיות לפגוע בשיתוף הפעולה האסטרטגי, שכן פגיעה כזאת תהיה הרת אסון הן לשירותי הביטחון ולסוכנויות המודיעין והן לביטחון הלאומי של שתי המדינות. מקבלי ההחלטות בצד הישראלי, ואני בכללם, קשובים תמיד לאינטרס האמריקאי, תהא הסוגיה שעל סדר היום אשר תהא. אף שברוב רובם של המקרים האינטרסים של ישראל עולים במידה רבה בקנה אחד עם אלה של ארה"ב, אנחנו משכילים לשמר דו-שיח בריא גם באותם מקרים נדירים שבהם איננו מסכימים.

איך אמורה אפוא ממשלת ישראל, המייצגת את העם בישראל, לקבל החלטות הנוגעות למדיניות החוץ במקרים שבהם נראה כי טובת ישראל אינה מתיישבת עם רצונה של ארה"ב? מובן מאליו שהדאגה העליונה שלנו היא להגן על מדינת ישראל ועל העם בישראל ולשרת אותם. עם זאת, מאחר שאנו רואים בקשר עם ארה"ב נכס אסטרטגי, לא פעם נשאל את עצמנו כיצד עשויות ההחלטות שלנו להשפיע על האינטרסים שלה ומתוך כך על חוסן היחסים בין שתי המדינות. מובן לנו שארה"ב, כמעצמת-על, מונעת משיקולים רחבים ומורכבים יותר ממרבית מדינות העולם, שכן בניגוד לאומות אחרות, היא מחויבת לשקול ולאזן אינטרסים של בעלות ברית קרובות.

לנוכח המציאות הזו, אנו מכירים בכך שעל מדינת ישראל להיעתר לעתים לרצונה של ארה"ב בנושאים שהיא רואה בהם אינטרס חיוני – לא רק משום שמאזן הכוחות והמשאבים נוטה בבירור לצדה של מעצמת-העל, אלא משום שישראל רואה בעוצמה ובמחויבות של ארה"ב נכס אסטרטגי קריטי לביטחונה הלאומי. במצב הדברים הזה, חיוני שאנו בהנהגה הישראלית נבטא ביושר ובפתיחות את האינטרסים הבסיסיים שלנו, גם בתחומים שבהם אין לנו אפשרות ליישר קו עם העמדה האמריקאית בלי לסכן את שלום אזרחינו.

עידן אובמה
שנות נשיאותו של ברק אובמה היו מהתקופות המאתגרות ביותר ביחסי ארה"ב וישראל. חוסר ההסכמה בין הנשיא לראש הממשלה נתניהו בנושאים שונים ורבים היה גלוי וידוע. כמעט כל העימותים בין השניים נסבו סביב שתי סוגיות – יחסי ישראל עם הפלסטינים והסכם הגרעין עם איראן, ה-Joint Comprehensive Plan of Action, או JCPOA. בשני הנושאים האלה הוביל ממשל אובמה מדיניות שהיתה, להבנתנו, בעלת השפעות מזיקות על המזרח התיכון ומנוגדת לאינטרסים הבסיסיים שלנו.

לפני שאיכנס לפרטים בעניין הזה, חשוב לציין כי אף על פי שהסוגיות האלה הן מהבולטות והמכריעות ביותר מבחינתה של ישראל, הן אינן היחידות שבהן עסקו יחסינו עם ממשל אובמה. מבחינות רבות, הברית האסטרטגית בימי נשיאות אובמה שגשגה גם בעיצומן של המחלוקות על הסכם איראן ועל מדיניות הבנייה בהתנחלויות. שיתוף הפעולה הצבאי והסיוע לישראל הגיעו בתקופתו לרמות חסרות תקדים, ובין השאר התאפשר פיתוח משותף ומימון אמריקאי של מערכת "כיפת ברזל". וכידוע, הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו השלימו את מזכר ההבנות הגדול ביותר אי פעם בנוגע לסיוע החוץ הביטחוני מארה"ב לתקופה של עשר שנים.

ובכל זאת, היו רגעים שבהם המתח הגיע לרמה שנראתה כמעט בלתי נסבלת. ב-2015 נאם ראש הממשלה נתניהו בפני הקונגרס האמריקאי וביטא את התנגדותה של ישראל להסכם המתגבש עם איראן. בישראל, לכל רוחב הקשת הפוליטית – גם בקרב רוב חברי האופוזיציה – שררה הסכמה מלאה שהסכם הגרעין מעמיד את ישראל ושאר העולם בסכנה חמורה. ראש הממשלה פירט את הסכנות הטמונות בהסכם בבירור: מתן הלגיטימציה לאיראן להעשיר אורניום – פעולה שתתרחש בסופו של דבר בלי כל פיקוח ברגע שיפקע תוקף ההסכם; הדאגה שמא ההסכם יעורר מרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון; ועצם העובדה שהוא אינו עוסק בתוכנית הטילים הבליסטיים הבין-יבשתיים של איראן, שהתקדמה באין מפריע אף על פי שהפרה כמה וכמה החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם.

בישראל אמנם נשמעו אי-אלו קולות של התנגדות, אך ראש הממשלה קיבל תמיכה רחבה על החלטתו לנאום בפני הקונגרס בסוגיה גורלית זו. אלא שבארה"ב, וליתר דיוק בקרב גורמים במפלגה הדמוקרטית, ראו במהלך של נתניהו התרסה אישית כלפי הנשיא אובמה. ממשלת ישראל שקלה בכובד ראש את עמדת הקולות הללו, אך ראש הממשלה היה סבור שעל אף הסיכון הכרוך בעימות גלוי עם הממשל, מדובר בסוגיה הרת גורל לביטחון ישראל, וכי בסופו של דבר ליחסים בין שתי המדינות יש עומק ועוצמה שיגברו על מתיחות בין-אישית רגעית. הוא האמין שעל רקע תמיכתם ארוכת השנים בישראל, ידידינו בשני בתי הקונגרס יבינו היטב מה מוטל על הכף מבחינת האינטרס הישראלי, ולפיכך יכבדו בסופו של דבר את הצורך לנסות ולשכנע אותם בצדקת עמדתנו בסוגיה בסיסית וקיומית כל כך.

הייתי חבר הכנסת היחיד שליווה את ראש הממשלה לנאום בקונגרס. לפני שהמראנו לוושינגטון הבירה שאלתי אותו מדוע נראה לו המהלך הזה הכרחי, אף שהוא עלול להתפרש כעלבון לנשיא. הוא השיב לי: "לא אסלח לעצמי אם לא אנסה להשפיע על החלטת ארה"ב בנושא גורלי ביותר לביטחון שלנו, גם אם הסיכויים לשנות אותה קלושים. מה תעיד ההיסטוריה? שוויתרתי על ההזדמנות, קטנה ככל שתהיה, לדאוג לביטחון המדינה והעם היהודי רק בגלל פחד מביקורת ומפגיעה במעמד שלי או בשמי?"

בשיחות שניהלתי לאחר הנאום עם חברי קונגרס משתי המפלגות התרשמתי שהם מעריכים כי זהו רגע יוצא דופן. ואף על פי שידעתי היטב שאין ביכולתנו להכתיב או לשנות את דעתם בנוגע לאינטרסים של ארצם, הרגשתי מצדם אהדה כנה כלפי ישראל וכלפי החלטת ראש הממשלה לתת ביטוי גלוי לחששותינו.

בעולם הערבי לא ראו את הסכם המעצמות בעין יפה, ואנחנו, כמובן, הבהרנו היטב את התנגדותנו. מלבד עצם הפגיעה בשותפות עם בעלות ברית ותיקות, הזרמת יותר מ-100 מיליארד דולר לאיראן במסגרת ההסכם העניקה לה את האמצעים להרחיב מיד את תוקפנותה בתימן, בעיראק ובסוריה ולהגדיל את המימון לארגוני חיזבאללה ולחמאס.

מדיניות אובמה כלפי המזרח התיכון
סקרי דעת קהל שבו והדגימו שהציבור בישראל מטיל ספק רב במדיניות שהוביל אובמה כלפיה וכלפי המזרח התיכון. אף שרבים הטילו את האחריות להעכרת היחסים בין המדינות על נתניהו, העובדות מוכיחות כי מעשיו של אובמה עוד בראשית כהונתו הכשירו את הקרקע לבאות. בפגישה עם מנהיגים יהודים אמריקאים שישה חודשים לאחר שנבחר התברר כי הנשיא מעוניין ליצור ריחוק מסוים מישראל, על מנת לשפר את מעמדה ויחסיה של ארה״ב בעולם המוסלמי. בנסיעתו הראשונה לאזור, לא זו בלבד שדילג על ביקור בישראל, אלא שהנאום שנשא בקהיר עורר תחושת אי נוחות עמוקה אצלנו ובקרב העם היהודי כולו. באחד מקטעי הנאום קשר הנשיא בין זכותנו ההיסטורית להקמת מדינת ישראל למאורעות השואה – ובכך אימץ נרטיב הרווח בקרב חוגים המבקשים לערער את הלגיטימציה לריבונותנו – במקום להישען על הזיקה בת אלפי השנים של העם היהודי לארץ אבותינו.

אלה היו טעויות קריטיות. הניסיון להשיג התקדמות בהבנות בין ישראל לפלסטינים על ידי יצירת תהום בין ישראל לארה"ב משדר מסר שגוי לשני הצדדים. כאשר ארה"ב נותנת פומבי למחלוקות עם ישראל, הפלסטינים מקשיחים את עמדותיהם. בנוסף, ההיסטוריה מלמדת שישראל מאז ומעולם היתה מוכנה "להסתכן למען השלום" כאשר הממשלה והעם בטחו בארה"ב ובנשיא שיעמדו לצדם. לא זו היתה התחושה שעורר הנשיא אובמה, והדבר פגע ביכולתו לקדם נושא שממילא יש בו קושי אדיר.

ממשל אובמה נהג להטיל את האחריות לשיתוק במשא ומתן על ישראל, מתוך הנחה שהחובה להסכים לוויתורים מוטלת בראש ובראשונה על הצד החזק. הוא שם את סוגיית ההתנחלויות בראש סולם העדיפויות, ובכך הערים קושי נוסף על היכולת לשמר משא ומתן פעיל, שלא לומר להגיע להסכם. לב-לבו של הסכסוך הפלסטיני ב-2009 לא היה שונה ממה שהיה ב-1948 (וממה שהוא היום). הסיבה להיעדר שלום בר-קיימא ולחוסר הרצון הפלסטיני לקיים משא ומתן בתום לב על מתווה לשלום לא השתנתה. מהותו של הסכסוך איננה גבולות או מדיניות ישראלית כזו או אחרת; הסכסוך הוא על עצם קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

ממשל אובמה פעל מנקודת הנחה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא המקור לכל הרעות החולות במזרח התיכון – ומכאן שגם המקור לפתרונן. מדובר, כמובן, במשאלת לב ותו לא

ממשל אובמה מעולם לא הפנים את העובדה הבסיסית הזאת לאשורה, ומסיבה זו רבים בו סברו שלחץ על ישראל הוא הדרך להשיג שלום בין הצדדים. אבל הפעלה של לחץ דווקא על הצד המחויב לדו-קיום ולשלום איננה הדרך לקדם הסכם. השלום יושג כאשר הפלסטינים יפנימו שישראל אינה מפעל קולוניאלי, שהיא אינה הולכת לשום מקום, ושהעם היהודי מחזיק בזכות לריבונות על מולדת אבותיו. אילו גייס ממשל אובמה את השפעתו הניכרת כדי לשכנע את הפלסטינים לקבל את עובדות היסוד הללו, ייתכן שמאמציו היו נושאים פרי.

קושי נוסף ביחסינו עם ממשל אובמה נבע מהתפישה בצמרת הממשל כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מקור הבעיה לכל שאר הרעות החולות במזרח התיכון – ומכאן גם מקור הפתרון להן. מדינה פלסטינית, לשיטתם, היתה אמורה לשמש תרופת פלא לבעיותיו של האזור כולו.

מדובר כמובן במשאלת לב ותו לא. ראשית, לתפישה זו אין בסיס ממשי במציאות: בסופו של יום, נשיא סוריה בשאר אל-אסד אינו מפציץ את עמו בגז משום שאין מדינה פלסטינית, והשסע הסוני-שיעי לא יתאחה בדרך נס ברגע שלפלסטינים תהיה ריבונות. אבל בראש ובראשונה, העברת מסר לפלסטינים שארה"ב רואה בשאיפותיהם הלאומיות מפתח לפתרון סוגיות אזוריות בעלות חשיבות לאינטרס האמריקאי, היתה שגיאה טקטית. למעשה, היא רק הקשיחה את דרישות הפלסטינים עד כדי כך שהתקדמות אמיתית נעשתה בלתי אפשרית בעליל.

יתרה מזו, ההשקפה האסטרטגית הרחבה של ממשל אובמה על המזרח התיכון היתה מסוכנת מבחינה גיאו-פוליטית והעמידה במבחן את יחסינו עם הממשל. ב-2013 נמנעה ארה"ב מאכיפת "הקו האדום" שעליו הצהירה על שימוש בנשק כימי בסוריה, ובכך עודדה את הקיצונים באזור, שהפסיקו לפחד מהצהרותיה ומאיומיה. הימנעות זו פתחה פתח גם להתערבות רוסית ישירה בסוריה ולהפיכת נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לגורם המדיני המוביל באזור, לאחר שתיווך ודחף את ההסכם (הלא מוצלח) להשמדת מלאי הנשק הכימי בסוריה. נסיגתה מסוריה והותרת מרכז הבמה לרוסיה ציירה את ארה"ב בעיני העולם הערבי כמעצמה שוקעת, או לכל הפחות כשותפה בלתי מהימנה. בה בעת, מוסקבה יצרה את הרושם של מי שמוכנה לסכן דם וממון כדי להגן על בעלות בריתה.

המזרח התיכון הוא שכונה קשה; נאמנות וכוח משתלמים לאורך זמן, בעוד הפגנת חולשה – ולו רק למראית עין – היא דבר מסוכן ואף קטלני. ההבנה הזאת קיבלה משנה תוקף לנוכח מאורעות "האביב הערבי" בשנת 2011, כשסעודיה, איחוד האמירויות ומדינות ערב נוספות נדהמו למראה ממשל אובמה מתנער באחת מבעל בריתם הוותיק במצרים, הנשיא חוסני מובארק. התדהמה אף גברה לנוכח התמיכה האמריקאית במוחמד מורסי, שאמנם נבחר להחליף את מובארק בהליך דמוקרטי, אבל תמך באג׳נדה קיצונית כבכיר בארגון האחים המוסלמים, שרבים באזור רואים בו ארגון טרור ואת אביהם האידאולוגי של קבוצות קיצוניות כגון אל-קאעדה ודאעש.

ככלל, צעדיו המדיניים של הנשיא אובמה חסמו כל אפשרות של גישה אזורית לפתרון הסכסוך. הם סיפקו לפלסטינים תמריץ להימנעות מפשרה ושכנעו את העולם הערבי שלא רק שאין לסמוך על ארה"ב – אין גם סיבה לפחד ממנה. בהינתן העוינות הציבורית כלפי ישראל ברוב מדינות ערב, בלי האמונה בארה"ב – הן כשותפה מהימנה והן כמעצמת-על שלא כדאי לעורר את כעסה – אין אפשרות שממשלותיהן תהיינה שותפות מועילות בתהליך השלום.

ממשל טראמפ: עידן חדש?

צוותו של הנשיא החדש דונלד טראמפ פתח את כהונתו בראשית 2017 ללא הניסיון ארוך השנים בפוליטיקה האמריקאית שרוב בכירי הממשל מביאים עמם לבית הלבן. הנשיא טראמפ נבחר במידה רבה על מנת לחולל שינויים בוושינגטון, ורבים מהאישים שמינה לתפקידים בכירים היו ללא עבר מקצועי ארוך שנים שניתן היה לבחון אותם לאורו.

כאשר הנשיא אובמה, למשל, מינה את הילרי קלינטון או את ג'ון קרי למזכירי המדינה, עמדותיהם היו ידועות באופן כללי על סמך פעילותם בסנאט. לעומת זאת, מזכיר המדינה לשעבר רקס טילרסון, שליח הממשל למשא ומתן בינלאומי ג'ייסון גרינבלט והיועץ הבכיר ג'ארד קושנר הגיעו שלושתם למטה מחלקת המדינה ואל האגף המערבי של הבית הלבן היישר מעולם העסקים, ולא מעולם הפוליטיקה או מהתחום המדיני. גם שגרירת ארה"ב באו"ם ניקי היילי, אף שהיא בעלת ותק בפוליטיקה, שירתה קודם לכן ברמת המדינה (state) בלבד ואינה בעלת ניסיון רב שנים בתחום מדיניות החוץ. טראמפ עצמו, אף על פי שניהל מסע בחירות יוצא דופן, ובעליל גם מוצלח, היה מוכר עד כה בעיקר בזכות הצלחתו בתור איל נדל"ן ואישיות טלוויזיונית, ולא בזכות השקפותיו על סוגיות סבוכות במזרח התיכון.

טראמפ וצוותו החדש רואים באיראן בעיה אזורית שיש להתייצב מולה, ולא שותף שיש מחויבות כלפיו וצורך לרצותו. לפיכך, עמדתם קרובה הרבה יותר לעמדת ישראל והעולם הערבי הפרגמטי

בעיקר הדאיגו אותנו התבטאויות אחדות תחת הסיסמה Make America Great Again, שהצטיירו כאמירות נאו-בדלניות. כבר ציינתי שמעורבותה והנהגתה של ארה"ב בעולם, ובפרט במזרח התיכון, הן בעלות חשיבות רבה לאופק האסטרטגי של ישראל. אם היא תיסוג ממעורבותה בעולם ותתכנס פנימה, יהיו לכך השלכות שליליות על ישראל ועל מדינות רבות אחרות באזור ובעולם כולו. אף שכמעט כל הצהרותיו של המועמד טראמפ כלפי ישראל היו חיוביות, ידוע היטב שפוליטיקאים, גם טריים, לא תמיד נוהגים במהלך תקופת שלטונם כפי שהתבטאו במהלך מסע הבחירות.

כיום, קרוב לשנה וחצי מתחילת כהונתו, ניתן לומר במידה רבה של ביטחון כי אין יסוד לחשש מפני נאו-בדלנות מצד טראמפ בכל מה שקשור לישראל. הנשיא הקיף את עצמו באנשים שעמדתם בנוגע לאתגרים ולהזדמנויות שהמזרח התיכון מציב היום תואמת באופן כללי את עמדת ישראל. כמו בשנות כהונתו של אובמה, שני המרכיבים המכריעים בדיאלוג של ישראל עם ממשל טראמפ יהיו עמדת ארה"ב כלפי איראן והסוגיה הפלסטינית.

הנשיא טראמפ וצוותו, ובכללם מזכיר המדינה החדש מייק פומפאו, רואים באיראן גורם תוקפן ובעיה אזורית שיש להתייצב מולו, ולא שותף שיש מחויבות כלפיו וצורך לרצותו. לפיכך, עמדתם קרובה הרבה יותר לעמדת ישראל ולזו של העולם הערבי הפרגמטי. נקודת המבט הזאת מעודדת בהחלט, אבל החודשים הקרובים והשנים הקרובות הם פרק זמן מכריע, שבמהלכם נלמד כיצד אותן נטיות חיוביות מיתרגמות למעשים.

באחרונה הכריז הנשיא טראמפ שהוא נסוג מהסכם הגרעין עם איראן ושיטיל עליה מחדש סנקציות כלכליות. יש הסבורים שצעד כזה בודד את ארה"ב; אך אף על פי שהוא הרחיק מעליה כמה מהשותפות באירופה ובמקומות אחרים, כמעט בלתי אפשרי לבודד את המעצמה הכלכלית והצבאית החזקה ביותר עלי אדמות. ממש כשם שהקהילייה הבינלאומית הסכימה – ייתכן שבניגוד לרצון חלק מהחברות בה – לקחת חלק בהטלת סנקציות חריפות על המשטר האיראני לפני הסכם ה-JCPOA, היא תשלים עם הטלת סנקציות מצד ארה"ב נגד איראן גם כעת. מעטים התאגידים הבינלאומיים שאם ייאלצו להכריע בין השתיים, יבחרו לעשות עסקים עם כלכלה איראנית בהיקף של 393 מיליארד דולר, ולא עם ארה"ב, ששווי כלכלתה עומדת על 18.6 טריליון דולר. רוב העולם ישתף פעולה, גם אם בתחילה בחירוק שיניים, עם גישה אמריקאית לעומתית כלפי איראן. לא למותר לציין כי המדינות הפרגמטיות במזרח התיכון קיבלו את הצעד האמריקאי בהתלהבות רבה.

ישראל תעמוד כתף-אל-כתף לצד ארה"ב והנשיא טראמפ אם הן יקדמו צעדים שימנעו באמת ובתמים מאיראן להפוך למדינת סף גרעינית, יעצרו את תהליך ייצור הטילים הבליסטיים שלה וירסנו את הפעילות החתרנית שהיא מקדמת במזרח התיכון כולו. גם העולם הסוני יתמוך במהלכים תקיפים שישיבו את כוח הנהגתה של ארה"ב לאזור. במזרח התיכון כולו מגנים את איראן בשל פעולותיה, המערערות את יציבות האזור. על ידי עמידה איתנה מולה תביא ארה"ב לידי התקרבות בין המדינות המתונות באזור, ותסייע – כך אנו מקווים – לקדם את הקשרים שמתחילים לנבוט בין ישראל לבין כמה משכנותיה.

הגישה האזורית לתהליך השלום
ממשל טראמפ, ובפרט השליח המיוחד למשא ומתן גרינבלט, הבהירו שהגישה האזורית הכרחית על פי תפישתם כדי להגיע לפתרון בר-קיימא של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. צוות טראמפ סבור בצדק שהאזור הוא המפתח לפתרון המחלוקות בין ישראל לפלסטינים, ולא להיפך. אין דבר שיקדם את הגישה האזורית יותר מהחלשתה של איראן. האיראנים מבועתים מאפשרות של פיוס ישראלי-ערבי ורואים בו איום על שאיפותיהם להגמוניה אזורית. למנהיגות האמריקאית יש חשיבות מכרעת באזורנו, ומתעורר הרושם שממשל טראמפ נוטה לדרוש מאיראן לקבל אחריות למעשיה. אלה חדשות טובות למזרח התיכון כולו.

למותר לציין שאין תחליף אמיתי למשא ומתן פנים-אל-פנים. ישיבה סביב שולחן ונכונות לפשרות קשות היו מאז ומעולם, וכאז כן עתה, הדרך היחידה להגיע להסכם בר-קיימא בין ישראל לפלסטינים. עם זאת, ישנן סוגיות, כגון סוגיית הפליטים, שידרשו שיתוף פעולה עם המדינות השכנות. ובמישור הפוליטי, גיבוי רחב של העולם הערבי יקל על הפלסטינים להסכים לוויתורים קשים.

ישנן סוגיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כגון סוגיית הפליטים, שידרשו שיתוף פעולה עם המדינות השכנות. גיבוי רחב של העולם הערבי יקל על הפלסטינים להסכים לוויתורים קשים

בעבר הלא רחוק, המחשבה שמדינות ערב יעזרו לישראל לייצר שלום בר-קיימא היתה לכל היותר חלומות באספמיה. אבל במזרח התיכון של היום המדינות הערביות הסוניות מודעות היטב לאיומים שבפניהם הן ניצבות – בעיקר מצד איראן וארגוני טרור בינלאומיים כמו דאעש ואל-קאעדה. ישנה מדינה אחת שהמדינות האלה אינן חוששות ממנה, וזו ישראל. חשוב ביותר שמדינות אלה יגיעו לידי הכרה שישראל רואה עמן עין בעין בסוגיות אזוריות מרכזיות, ומסוגלת להיות שותפה מתאימה מאין כמוה להדיפת האיומים על היציבות והשגשוג באזור.

כעת עלינו לראות אם שיתוף הפעולה החשאי עם מדינות ערב המתונות יכול להבשיל לכדי מעשים שישפרו את חייהם של אוכלוסיות האזור. ממשל טראמפ דוחף חזק בכיוון הזה. הממשל מאמין, וישראל מסכימה, שהפיוס נעשה אפשרי כשאנשים חוזים בפירות השלום במו עיניהם. ישנן תוכניות משותפות שאפשר ליישם בשטח (ובהן תוכנית לאספקת מים, הנחוצה כאן נואשות), אשר יוכלו לסייע להפשרת היחסים ולבניית האמון ההדדי באופן שבו שום הצהרה של מנהיג פוליטי לא תוכל לקדם.

ממשל טראמפ עדיין נמצא בראשית דרכו. בישראל מקווים כי גישה חדשה תוכל לדחוק הצידה גורמים מזיקים ולחזק את אלה ששואפים לשלום ולשגשוג. שום מילת קסם או פעולה של הנשיא טראמפ לא יהפכו את "העסקה האולטימטיבית", או כל עסקה שהיא, לקלה להשגה. ובכל זאת, ארה"ב היא עדיין וללא כל ספק המדינה היחידה בעולם שאין לה תחליף. עם מנהיגות חזקה שרואה את המציאות נכוחה, אפשר ליצור שינויים לטובה גם בסכסוכים העיקשים ביותר.

שותפות בת-קיימא
יהיו אשר יהיו הנשיאים או המפלגה השולטים בבית הלבן, הקשרים בין ישראל לארה"ב הם חזקים ומושרשים היטב. בזכות היחסים האלה אני אופטימי בקשר לארץ ובקשר למזרח התיכון כולו.

בשנת 2005 מינה אותי ראש הממשלה דאז אריאל שרון ז"ל להנהיג את המשלחת הישראלית לדיאלוג האסטרטגי מול ארה"ב. במשך שלוש שנים הקפיאו האמריקאים את התהליך עקב הדלפות מהשיחות. ההחלטה לחדש אותו נבעה מהיחסים הקרובים בין הנשיא דאז ג'ורג' בוש הבן לראש הממשלה שרון. מערכת היחסים בין השניים לא התחילה ברגל ימין: ראש הממשלה הכעיס את הממשל האמריקאי כאשר הצהיר במהלך נאום שנשא ב-2001, לאחר שורה של מעשי טרור פלסטיניים, שישראל לא תסכים להיות כמו צ'כוסלובקיה, שהעולם החופשי הפקיר לידי גרמניה הנאצית ב-1938. אבל עם הזמן פיתחו שני המנהיגים אמון הדדי חזק, ובזכות היחסים האלה התאפשר חידוש של תהליך הדיאלוג האסטרטגי, שיש בו תועלת לשתי האומות.

מכיוון שהשיחות של 2005 היו הראשונות מזה שלוש שנים, עמדו על פרק סוגיות רבות בעלות חשיבות מכרעת לביטחון ישראל, ובראש ובראשונה תוכנית הגרעין של איראן. לפני צאתי לוושינגטון קיבלתי תדרוך אישי מראש הממשלה שרון. גם אם הדיון הוא על נושאים שבנפשנו, אמר לי, עליך לזכור תמיד שארה"ב היא בעלת הברית הקרובה ביותר שלנו. מה שחשוב הוא לא בהכרח להגיע להסכמה בכל נושא ונושא, קבע, אלא לקיים דיאלוג פתוח וכן.

שרון הבין היטב את חשיבות היחסים האסטרטגיים עם ארה״ב. גם אז, כמו היום, הם היו חלק מהאינטרס הביטחוני של שתי האומות בקֶשת רחבה של נושאים, שאפשר לנתחם ושוב ושוב ולמלא כרכים וספריות. אבל הוא גם ידע שבבסיס היחסים עומד עיקרון פשוט: שותפות המבוססת על ערכים משותפים.

הזמנים השתנו. פרצופים השתנו. אבל במשך כל ימיי בפוליטיקה היתה ארה״ב בעלת ברית חשובה ומהימנה יותר מכל מדינה אחרת. את הקשר הזה לא ישראל ולא ארה"ב צריכות לקבל כדבר מובן מאליו; כמו כל מערכת יחסים משמעותית, נדרשת עבודה כדי לתחזקה, והדינמיקה האזורית והפוליטית שאנו עדים לה היום מזמנת אתגרים וגם הזדמנויות. בעודנו עושים את דרכנו באזור מלא תהפוכות, בעולם מלא תהפוכות, אני סמוך ובטוח ששתי המדינות יוסיפו לעבוד שכם אל שכם לקידום השלום והשגשוג בכל עת שהדבר יהיה אפשרי, וימשיכו לתמוך זו בזו גם כשהדבר אינו אפשרי.

Leave a Reply