הסלמה בדרום

11 באפריל 2011 אין תגובות ›› צחי הנגבי

מבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008 הביא עימו הישגים מוגבלים בלבד. המבצע  בא לעולם לאחר שהחמאס הפר באופן יזום את הסכם הרגיעה, "התהדיה", שאיפשר תקופה שלווה יחסית בגבולה הדרומי של ישראל עם רצועת עזה. בהנהגה הישראלית לא שררה הרמוניה לגבי יעדי הפעולה. ראש הממשלה אולמרט ניצב באותה עת בשלהי כהונתו, ומרחב התמרון הפוליטי שלו היה מצומצם ביותר. שרי החוץ והביטחון – לבני וברק – הובילו מפלגות יריבות ויחסיהם האישיים סבלו ממתיחות מתמשכת. החשדנות ההדדית במשולש הצמרת הוחרפה בשל קרבתן של הבחירות לכנסת ה- 18 שנקבעו לתחילת פברואר 2009. לא ניתן היה להעריך מראש מה תהיינה ההשלכות האלקטורליות של העימות, וכיצד תגיב דעת הקהל להיקף נפגעים גדול בחזית הלחימה או לפגיעה משמעותית בעורף. סימני השאלה הפוליטיים היקשו על הדרג המדיני לגבש תכנית – פעולה נועזת. ממילא גם הרמטכ"ל אשכנזי הפגין עמדה זהירה, ולא צידד במהלכים צבאיים רחבי היקף. מעל כל הקברניטים – הן בממשלה והן בצ.ה.ל – ריחף צילן של התוצאות הבלתי – מספקות של מלחמת לבנון השניה, שהביאה בפועל לסיום כהונתם של שר הביטחון, הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון.

 במהלך המבצע, בינואר 2009, סיירתי בפיקוד הדרום, בתוקף תפקידי כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, בלוויית מספר חברים בכירים בועדה. אלוף הפיקוד יואב גלנט הבהיר לנו כי על אף שעמדת הרמטכ"ל שונה משלו, הוא מחוייב להציג בפנינו גם את דעתו האישית. הוא האמין כי חובה לנצל את ההצלחות הטקטיות שהושגו במערכה על-מנת להביא למפנה אסטרטגי. הוא תמך בהרחבת המבצע על-מנת שבסיומו יתייצב צ.ה.ל בעמדה שתוכל לחסום באופן הרמטי את ציר הברחת אמצעי הלחימה לתוך רצועת עזה. האלוף גלנט האמין שמשימה זו אפשרית לביצוע ללא סיכונים גדולים לכוחותינו, אם כי הדגיש כי קביעת יעד שאפתני זה תחייב את צ.ה.ל להישאר באזור גבול הרצועה עם מצריים לפרק זמן ארוך.

 לצערי, עמדת פיקוד הדרום נותרה במיעוט, ולמעשה מעולם לא נשקלה באופן רציני ע"י הקבינט הבטחוני.

 כתוצאה מכך, לא חל שינוי מהותי ביחסי הכוחות גם לאחר שנקבעה הפסקת האש ב- 18 בינואר. אמנם חוזקה ההרתעה מול מימשל חמאס, ובשנתיים שחלפו מאז פחת היקף הטרור נגד ישראל מרצועת עזה בלמעלה מ – 90% אחוזים. עם זאת, הרגיעה נוצלה היטב על-ידי כלל ארגוני הטרור בעזה לא רק לשיקום יכולותיהם המבצעיות שנפגעו בלחימה, אלא לשדרוג עקבי באיכות הנשק תלול – המסלול שברשותם. מאות המנהרות שפועלות מתחת לגבול עזה – מצרים שימשו להברחת טילים ורקטות משופרים, שלהן טווח ארוך יותר, דיוק רב יותר ועוצמה קטלנית יותר מאשר בתחילת מבצע "עופרת יצוקה". לעזה הוחדרה, בנוסף לנשק תלול-המסלול, כמות עצומה של חומרי גלם לייצור אמצעי לחימה, חומר נפץ תקני, פצצות מרגמה, טילים נגד – מטוסים וטילים נגד טנקים. אחד מטילי הנ"ט הללו נורה בשבוע שעבר אל אוטובוס הילדים בסמוך לקיבוץ סעד, אירוע שהוביל להסלמה הנוכחית. כפי שנוכחנו לאורך עשרות שנות העימות, הרתעה מול ארגוני טרור הינה מושג חמקמק וזמני. מה שאנחנו מגדירים כחשש של האוייב מפני נחת זרוענו, הוא בפועל פסק-זמן המנוצל על-ידי הצד השני להתאוששות, להפקת  לקחי הסיבוב הקודם, להתעצמות מסיבית ולהיערכות לקרב הבא.

 מהן הברירות הניצבות כעת בפני הממשלה ? 

אפשרות אחת הינה לנהל את העימות בדרך דומה לזו שהתקיימה מאז 2009. מדיניות זו התבססה על תגובות נקודתיות לפרובוקציות מקומיות של חמאס ושל הארגונים האחרים הפועלים מתוך עזה, בעיקר הג'יהאד האיסלאמי, תוך הקפדה על מידתיות ושימוש מושכל ומאוזן בכח. בפועל, חילופי מהלומות מעין אלה אינם משרתים במאומה את האינטרס ארוך – הטווח של מדינת ישראל.

אפשרות שניה הינה יציאה למבצע "עופרת יצוקה 2". החלטה על פעולה כזו חייבת לשקלל בתוכה את המשמעויות המדיניות הנגזרות ממנה, לאור קמפיין הדה-לגיטימציה המואץ המופעל נגדנו בעקבות "עופרת יצוקה", דו"ח גולדסטון ותקרית המשט הטורקי. גם בהיבט המבצעי לא ברור האם התועלת הגלומה במבצע נוסף, זהה לקודמו, מצדיקה את מחירו. כפי שלמדנו מתוצאות העימות של 2008/9, בהעדר פגיעה כוללת ומתמשכת ביכולת להבריח אמצעי לחימה חדשים לתוך הרצועה, וביכולת תעשיית הנשק המקומית להמשיך בייצור עצמאי של נשק – האפקט המעשי של הפעולה מתמסמס בזמן קצר יחסית.

 יש אפשרות שלישית. לא "עופרת יצוקה 2" אלא "חומת מגן 2". פעולה רחבת – היקף, שתכליתה למוטט לחלוטין את ממלכת הטרור שהקימו סוריה ואיראן על גבולנו הדרומי. מבצע "חומת מגן" בשנת 2002 שם קץ למתקפת המתאבדים שהפילה למעלה מאלף קרבנות במרכזי – האוכלוסיה של ישראל. בזמן קצר יחסית (מרץ עד מאי) השתלט צ.ה.ל על הערים הפלשתיניות הראשיות ביהודה ושומרון (רמאללה, שכם, ג'נין, בית-לחם, חברון, טול כרם, קלקיליה) וריסק את תשתית הטרור המסועפת שקמה בהן מאז שפונו ע"י ישראל בעקבות הסכמי אוסלו. מאז 2002, מידי שנה בשנה חלה ירידה חדה באבידות בנפש בישראל בגין פעילות טרור שמקורה ביהודה ושומרון, עד להעלמותה הכמעט מוחלטת בחמש השנים האחרונות.

 אין מנוס מבחירה בחלופה השלישית. כמובן שאין להיגרר לתוכה כתוצאה מהסלמה מקומית, ללא מחשבה מראש ותכנון מדוקדק לפרטי פרטים של כל תרחיש אפשרי. יש להביא בחשבון את השלכותיה של פעולה כזו על המעמד הבינלאומי של ישראל. יש לגייס למבצע זה הבנה של ארצות הברית. יש להתמודד עם משמעויות הפעולה בכל האמור למערכות היחסים שלנו עם מצרים וירדן,  שרגישות כיום הרבה יותר מבעבר בשל האירועים הדרמטיים בעולם הערבי. יש לבחון את לוחות הזמנים של עימות עתידי בדרום על רקע המערכה, החשובה פי כמה וכמה, לסיכול תוכנית הגרעין האירנית. כיוון שהספירה לאחור לקראת הקרב החזיתי נגד חמאס בעזה כבר החלה, על הממשלה ומערכת הביטחון לוודא שנגיע אליו, בבוא הרגע הנכון, במלוא המוכנות והכשירות.

פורסם בג'רוזלם פוסט ב-11 באפריל 2011


השאירו תגובה