הספד לזאב בוים

27 במרץ 2011 אין תגובות ›› צחי הנגבי

 

בשבוע שעבר הלכנו אחרי ארונו של השר לשעבר זאב (זאביק) בוים בדרכו למנוחתו האחרונה. אני יודע שיש לא מעט נושאים אקטואליים בוערים שחשוב לכתוב עליהם, אבל אני חייב להקדיש את המאמר לזאביק.

 ההסלמה בדרום תישאר איתנו, לצערי, גם בשבועות ובחודשים הבאים. ההתפרצות הגעשית שמזעזעת את המשטרים הערביים תלווה אותנו גם היא עוד זמן רב. אבל אם לא אכתוב היום על דמותו של השר בוים, יתכן שכבר לא יתאפשר לי לעשות זאת בזמן הקרוב.

 בדצמבר 2008 התקיימו הבחירות הפנימיות בתנועת "קדימה". למקום הרביעי ברשימת "קדימה" לכנסת נבחר במפתיע זאב בוים, באותה עת שר הבינוי והשיכון. הוא הקדים מועמדים ותיקים ובעלי נוכחות תקשורתית רבה משלו. אלו מאיתנו שהכירו את זאביק מקרוב לא הופתעו כלל. מאז שכיהן עשור שלם כראש העיר המוצלח של קרית גת, ולאחר מכן כחבר הכנסת וכחבר הממשלה, בוים נמנה עם אישי הציבור המתבלטים לא באמצעות אמירות מהדהדות וכותרות צעקניות אלא בעשייה יסודית ומסורה.

 רבבות חברי מפלגתו ידעו להעריך את מסירותו לענייני המדינה ואת גישתו הממלכתית. הוא לא הקים מחנה אישי וסלד מכל סממן של כוחניות פוליטית. דרכו היתה דרך המנהיגות השקטה. לעתים נדירות הרים את קולו. תמיד ניסה לאתר את הנוסחה המאזנת בין הגישות המנוגדות. ראייתו את המציאות נשענה על הערכים שספג בנחלת ז'בוטינסקי, הישוב שנקרא על שם ראש בית"ר שנפטר בשנת 1940. שלוש שנים לאחר מכן נולד זאב בוים, והוריו יוסף וחנה קראו לבנם על שם המנהיג הנערץ, כמקובל בדור ההוא אצל תלמידי ז'בוטינסקי.

 חמש כנסות רצופות כיהנתי בצוותא עם בוים, ובמהלכן שרתנו יחד גם בממשלתו השניה של אריאל שרון. מטבע הדברים רבות הן החוויות המשותפות שניצבות לנגד עיני בשעה שאני נאלץ להעלות על הכתב דברי סיכום ופרידה. אסתפק רק בתיאורה של אפיזודה אחת, מן התקופה האחרונה, שיש בה כדי לאפשר לאלה מן הקוראים, שלא זכו להכיר את השר בוים, להתוודע לאישיותו המיוחדת.

 בעקבות בחירות 2009 החליטה "קדימה" שלא להצטרף לממשלת נתניהו ולפעול בכנסת ה- 18 מספסלי האופוזיציה. כל בכירי המפלגה נפרדו ממשרדיהם ושבו לתפקד כחברי כנסת מן השורה. הבכירים שבהם, ובהם השר היוצא בוים, שובצו, כמיטב המסורת הפרלמנטרית, בועדת החוץ והביטחון שבראשה עמדתי מאז שנת 2006. באותה עת חיפשתי חבר ועדה שיוכל לאייש את תפקיד יו"ר ועדת המשנה לענייני העורף, תפקיד שהתפנה לאחר שהמחזיק בו, פרופ' יצחק בן-ישראל, לא נבחר לכנסת החדשה. סברתי כי בוים הוא המועמד האולטימטיבי לתפקיד. הוא שרת בעבר כסגן שר-הביטחון המופקד על ענייני העורף. נסיונו העשיר כשר וכראש עיר העניק לו היכרות מעמיקה עם השלטון המקומי, שבעת מצב חירום בעורף ניצב בחזית הטיפול באוכלוסיה המותקפת.

 למרות זאת, התקשיתי לאזור אומץ ולהציע לזאביק את התפקיד. מנסיוני שלי, ידעתי עד כמה מורכבת היא ההתאקלמות של שר פורש בעולם הפרלמנטרי האפרורי. שר שהוביל משך שנים משרד משמעותי, המשופע בתקציבי פעולה רחבי – היקף ובמאות עובדים המגוייסים ליישום מדיניותו, לא בנקל ימצא מחדש את מקומו הראוי כחבר כנסת רגיל, קל וחומר בשורות האופוזיציה. מדוע ששר הבינוי והשיכון עד לפני 48 שעות יסכים לנהל ועדת-משנה בת 5 חברים, שאין לה תקציב כלשהו, שפעילותה נעשית הרחק מעין התקשורת, כשלצידו עוזר אחד ומזכירה אחת? לבסוף התגברתי על החשש שהצעתי תעמיד את זאביק בסיטואציה מעיקה ומביכה, וביקשתי לקיים עימו פגישה דחופה. העליתי בפניו בעדינות מופלגת את הרעיון. הייתי בטוח שבמקרה האופטימי ביותר, ישיב לי כי באופן עקרוני אין לו התנגדות לשקול בעתיד את הנושא, אולם כעת עליו להתרגל למצב החדש שנגזר מתוצאות הבחירות, ולפיכך עדיף שאחפש את הפיתרון במקום אחר. . . אולם כנראה שלא הכרתי את בוים מספיק טוב. הוא אפילו לא העלה בדעתו שקיימת האופציה לסרב. נהפוך הוא: כתושב הדרום שנים כה רבות, כך אמר לי, וכמי שליווה מקרוב את ישובי עוטף-עזה ושדרות במהלך מבצע "עופרת יצוקה", הוא רואה בועדת – המשנה לענייני העורף כלי חשוב לחיזוק רוחם של התושבים. אין לו שום היסוסים. הוא לא זקוק לפסק-זמן להתארגנות. הוא לא מחפש תוארים ופרסום ותקציבים. תשובתו חיובית – וממחר בבוקר הוא נרתם למשימה.

 בוים עמד בראש ועדת העורף למעלה משנה, וקידם אותה באופן נמרץ ותכליתי, כדרכו בכל משרה ציבורית אותה מילא. אבל לפני כשנה נכנס לחדרי ללא הודעה מוקדמת ובפיו בשורה קשה. מחלת הסרטן פקדה אותו, ורופאיו ממליצים כי יצא לסדרת טיפולים חדשניים בארצות הברית. לא ברור עדיין כמה זמן ייאלץ להיעדר מן הפעילות בכנסת. הוא אינו מוכן שבתקופת היעדרותו תשותק פעילותה של ועדת העורף. הוא ממליץ כי את מקומו ימלא ח"כ זאב ביילסקי, שכיהן אף הוא שנים רבות כראש עיר גדולה, רעננה, ומודע היטב לסוגיית העורף הסבוכה.

 זאביק אמר את כל הדברים הללו בקול רגוע ובוטח, ולא כמי שנפשו עוברת טלטלה עזה המאפיינת מאבק נואש לחיים. גם ברגעי משבר שאין תובעניים מהם, הוא נותר מחוייב לערכים שלו, והקדיש מחשבה כיצד לוודא שהמצוקה האישית שלו ושל משפחתו לא תגרום נזק כלשהו לאינטרס הציבורי. לצער כולנו, הציבור אכן הפסיד. זאב בוים יחסר לא רק לרעייתו ולבנותיו האוהבות אלא גם למדינת ישראל, גם לכנסת וגם לנו, חבריו ועמיתיו לדרך.

פורסם בג'רוזלם פוסט ב-27 במרץ 2011


השאירו תגובה