חוק הצינון

16 בינואר 2011 אין תגובות ›› צחי הנגבי

בשבוע שעבר  הודיעה ועדת  השרים לחקיקה כי הממשלה מתנגדת להצעת – חוק פרטית שנועדה לקצר את משך הזמן שבו מנועים יוצאי כוחות הביטחון להיבחר לכנסת או להתמנות לשרים. ההצעה, שהוגשה ע"י חברי הכנסת יואל חסון ואיתן כבל, ביקשה לקבוע כי "תקופת הצינון" תארך שנה וחצי במקום שלוש שנים.

 בשעתו תמכתי ברעיון הצינון, שנועד לחסוך מבכירים בצה"ל, במוסד, בשב"כ ובמשטרה, האשמות כאילו החלטות מבצעיות שהתקבלו על-ידם בטרם בחרו בחיים פוליטיים הונעו מאינטרסים אישיים. מטרת הצינון היא לוודא שקצין בכיר הפושט את מדיו לא ידלג היישר משורות הצבא או ארגון בטחוני אחר אל ספסלי הדרג המדיני. מעבר מהיר מידי כזה עלול להצמיח ביקורת לפיה המלצותיו ופעולותיו של אותו קצין, בתקופת כהונתו במערכת הביטחונית, לא שיקפו גישה ממלכתית טהורה אלא נבעו מהשקפותיו האידיאולוגיות או מהזדהותו המפלגתית. טענות כאלו, בין אם יש להן בסיס בין אם לאו, פוגעות בסמכותם המוסרית של ארגוני הביטחון. מפקדים יכולים לקבל החלטות גורליות שמשפיעות על חייהם של לוחמים כל עוד אין לאיש ספק בדבר ניקיון הדעת שלהם. משעה שמועלה החשש בדבר אפשרות קיומם של שיקולים זרים בתפקודם, עלולים מפקדים להיקלע למצבים בלתי – אפשריים. קל וחומר שהדבר נכון לגבי מפקדים בכירים במשטרה, המעורבים מתוקף תפקידם בחקירות רגישות של אישי ציבור שתוצאתן, לכאן או לכאן, משליכה גם על הזירה הפוליטית.

 עם זאת, ככל שאני מגלה הבנה לצורך העקרוני בתקופת צינון למשרתים בכוחות הביטחון, אני משוכנע כי חובה על הכנסת להקטין באופן ניכר את תקופת הצינון. שלוש שנים של המתנה עד לסיום "ההקפאה" מהוה לטעמי פרק זמן בלתי – מידתי. בפועל, מדובר ברוב המקרים בתקופה ממושכת הרבה יותר, לעתים אפילו עד כדי תקופת צינון כפולה מזו הקבועה בחוק.

 דוגמא אקטואלית – הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, מפכ"ל המשטרה ונציב שירות הסוהר, ויחד עימם רבים מאלופי צ.ה.ל והניצבים הותיקים במשטרה, פורשים השנה מתפקידם. בבחירות הבאות, שקבועות עפ"י חוק לחודש אוקטובר 2013, אין הם זכאים להגיש מועמדות לכנסת, כיון שתקופת הצינון שלהם תסתיים רק בשנת 2014. הבחירות הבאות לכנסת קבועות לשנת 2017. לפיכך, התוצאה עבור כל אלה הינה צו – הרחקה דרקוני לשש שנים מן הפרלמנט. זו תוצאה בלתי סבירה בעליל, שאין לה כל הצדקה גם כאשר ראוי להבטיח רצועת – זמן הגיונית שמבדילה בין השירות הבטחוני לבין הפעלתנות הציבורית.

 התמונה שצויירה לעיל אינה כה חד – משמעית.  יתכן שתקופת כהונתה של הכנסת הנוכחית תתקצר. ייתכן שגם הכנסת הבאה לא תמלא את ימיה.  בנוסף, ניתן להציע ליוצא כוחות הביטחון להתמנות לכהונת שר בתום 3 שנות הצינון, גם אם אינו חבר כנסת. אולם כל אלה הינן אפשרויות וירטואליות. למעשה, החוק הנוכחי מכתיב מציאות שיש בה מידה רבה של ציניות. הכנסת מישירה מבטה לקבוצה איכותית של אישים בכירים ואומרת לה: "אנחנו מודים לכם על שבחרתם להקדיש עשרות שנים מחייכם למען ביטחון המדינה. סיכנתם את עצמכם, טיפחתם דורות של לוחמים, הייתם רחוקים ממשפחותיכם ומיקיריכם. אבל מרגע שיצאתם לחיים אזרחיים – אינכם זכאים לבוא בקהלנו. שנים ארוכות יעברו, במקרה שלכם אולי אפילו שש שנים תמימות, עד שנואיל להשיב לכם את זכות היסוד שכל ישראלי בן 21 שטרם עשה דבר בחייו זכאי לה – להיבחר לכנסת."

 אילו היתה מדינת ישראל משופעת באישים מנוסים, מוכשרים, שמוכנים לזנוח את התחומים המקצועיים בהם עשו חיל ולתרום מזמנם לעשייה הפוליטית – ניחא. היינו יכולים לקבל בשויון נפש מסויים את הנורמה הקיצונית שחוק הצינון הנוכחי מכתיב. אלא שהמציאות אצלנו כידוע הפוכה. "מצליחני" התעשיה, הכלכלה, המדע, האקדמיה מדירים רגליהם מן המרוץ לכנסת. הבודדים ביניהם שמעזים להציץ אל המטבח הלוהט – נפגעים, נכווים ומפנים עורף. אינני יודע האם גבי אשכנזי, בני גנץ, עמוס ידלין, מאיר דגן וחבריהם הפורשים בחודשים הקרובים מעוניינים בכלל לזנק אל המים הרותחים של הפוליטיקה. אולם אם האש הפנימית, שהעניקה להם אנרגיות משך כל כך הרבה שנות הקרבה למען המדינה, עדיין בוערת בקרבם – תקופת הצינון הארוכה ודאי תתיז עליה קצף כיבוי רב – עוצמה. . .

 אני מקווה שחברי הכנסת שיקבעו בעתיד את גורל התיקון לחוק הצינון, ישקיעו יותר מחשבה בעניין מאשר חברי ועדת השרים לחקיקה שפסלו אותו כלאחר יד. אין בעולם כולו ולו מדינה אחת בה קיים איסור כה גורף על יוצאי כוחות הביטחון להגיש מועמדות לפרלמנט. אפילו החוק האמריקאי, שקובע תקופת צינון בת 10 שנים לאנשי צבא בטרם מינויים לכהונת מזכיר ההגנה, אינו מגביל כלל מועמדות של בכירי הצבא, CIA או  F.B.I, לכהונה בקונגרס לאחר פרישתם מן השירות הביטחוני.

 חוק הצינון, שבא לעולם בשנת  2007, זכה לתנופה פרלמנטרית בשל תחושת התסכול והאכזבה מתיפקודה של מערכת הביטחון, לרבות הצבא, במלחמת לבנון השניה. אולם כיום מסתבר כי החוק במתכונתו המוגזמת מעניש את הציבור. הוא מקשה על אנשים שהתמחו בניהול ארגונים גדולים ובקבלת החלטות במצבי משבר, לתרום מנסיונם העצום לטובת המדינה. מוטב לחברי הכנסת לשקול את התיקון המוצע מזוית הראיה של אזרחים הכמהים לשיפור הנהגתם, ולא כגילדה המתאחדת להדוף סכנה המאיימת עליה.

פורסם בג'רוזלם פוסט ב-16 בינואר 2011


השאירו תגובה