חייבים לתקן את ה"מחדל"

12 בדצמבר 2010 אין תגובות ›› צחי הנגבי

מלחמת יום – הכיפורים הותירה בגופה של מדינת ישראל צלקת שטרם הגלידה במלואה עד ימינו אלה. אלפי הרוגים ופצועים שילמו את מחיר הכישלון המודיעיני וקריסת "הקונספציה", לפיה קיימת סבירות נמוכה שמצרים תתקוף את ישראל. במלחמה זו נולד המושג שמלווה את חיינו מאז כצל נצחי – "המחדל". מילה אחת, המשקפת את תחושות הזעם והתסכול של הציבור על העיוורון הבלתי – נסלח שפקד באוקטובר 1973 את ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל.

 כמעט ארבעה עשרים חלפו –  והמושג "מחדל" הפך שגור בפינו לתיאור כל תקלה מזדמנת, קלה כחמורה, קטנה כגדולה. לא עוד ביטוי ייחודי המצביע על אירוע מכונן, טראומטי. נבחרת הכדורגל שלנו כושלת שוב במאמציה להגיע לטורניר הגביע העולמי – מחדל! האנס התל אביבי נמלט ממעצר מתחת לאפם של שני שוטרים שאננים – מחדל חסר – תקנה! מחשבי המפלגה נפלו בבוקר הפריימריז והתורים מול הקלפיות התארכו למעלה מן הצפוי – מחדל בל-יכופר. . .

 מאז שריפת הענק שהפילה 42 חללים וכילתה מיליוני עצים בהר הכרמל, נישא מחדש שם המחדל בפי כל. הקרב המוכר החל. האופוזיציה דורשת את התפטרות ראש הממשלה ושר הפנים. התקשורת מדגישה את החובה להקים ועדת חקירה ממלכתית לבחינת הסיבות לאסון. משפחות הנספים תובעות להעמיד את האחראים לדין. מנגד, תומכי הקואליציה מבליטים את תפקודו הנמרץ של ראש הממשלה באירוע. שר הפנים מכנס עיתונאים וחושף בפניהם את פעלתנותו להשגת תקציבים ראויים למערך הכבאות. כולם מתחפרים, מתבצרים, מסתייעים בעורכי דין ובמומחים ליחסי ציבור ומתכוננים להדוף כל מתקפה אפשרית.

 אינני מזלזל חלילה, ברלוונטיות של השאלה אם תוקם או לא תוקם ועדה בדיקה כזו או אחרת; האם שר כזה או אחר יישאר על כנו אם לאו; האם יוזרמו משאבים להקמת טייסת מטוסי כיבוי כחול-לבן. לשאלות אלה, ולסוגיות נוספות שהציף האירוע הקשה, ודאי יינתן מענה בימים הקרובים. אלא שהעיסוק בהן מאפיל על קבלת ההחלטה החשובה ביותר, המשמעותית ביותר, הדחופה ביותר שעל ממשלת ישראל לקבל: ריכוז כלל רשויות החירום וההצלה תחת אחריותו המיניסטריאלית של משרד ממשלתי אחד. בידי השר הממונה תופקד הסמכות הבלעדית להפעלת המערך הלאומי המאוחד בשעת חירום. בשעת רגיעה יהיה שר זה אחראי לבניין הכוח, לתקצוב המערך, לעיצוב סדרי העדיפויות ולקיום הבקרה על ביצוע היעדים שגיבש משרדו.

 כך בדיוק פעלה ארצות הברית בעקבות אסון מגדלי התאומים בשנת 2001. הממשל הבין כי נדרשת אינטגרציה בפעולתן של רשויות האכיפה וההצלה האמריקאיות. הוקם המשרד להגנת המולדת. תחת מוטת כנפיו הרחבה של המשרד החדש אוחדו רשויות רבות שקודם לכן פעלו במגוון רחב של מחלקות ממשלתיות, ללא תיאום, ללא יצירת שפה משותפת, לעתים מזומנות תוך כפילויות וסתירות פנימיות.

 כיום מרוכזות במשרד להגנת המולדת כל היחידות שפעולתן האינטגרטיבית מאפשרת התמודדות אפקטיבית עם איומים אסטרטגיים וטקטיים. נושאים רבי חשיבות שעד שנת 2001 חנו במגרשים שונים ומרוחקים זה מזה, מטופלים כיום ב- DHS מתוך ראיה כוללת:

 domestic nuclear detection, transportation security, custom and border protection, citizenship and immigration, coast guard, secret service, emergency management, counternarcotics enforcement, critical infrastructure protection.

 בשנת  2003 מינה אותי ראש הממשלה דאז אריאל שרון לעמוד בראש המשרד לביטחון הפנים. למדתי את סוגיית הקמת ה- DHS ונועדתי עם מייסדה,  Secretary Tom Ridge.  הסתבר לי כי הרעיון שיושם בארצות הברית אינו חדשני. מאז שנת  1991 המליצו ועדות נכבדות פעם אחר פעם לכל ראשי הממשלות בישראל לכונן מערך מאוחד לרשויות החרום וההצלה. אישים מנוסים ביותר בזירה הציבורית בישראל עמדו בראש הועדות הללו, בין היתר הרמטכ"ל לשעבר משה לוי; מפכ"ל המשטרה לשעבר הרצל שפיר; והאלוף רן גורן.

 בשנת 2004 הבאתי בפני ראש הממשלה שרון הצעה מפורטת ומנומקת: הקמת מערך כולל לחירום והצלה במשרד לביטחון הפנים, שאליו יעברו:

  • ממשרד הפנים – שרותי הכיבוי וההצלה (שיהפכו לשרות ארצי)
  • ממשרד הבריאות – מגן דוד אדום
  • מצה"ל – פיקוד העורף
  • ממשרד ראש הממשלה – הרשות למלחמה בסמים
  • ממשרד הביטחון – מל"ח (משק לשעת חירום)

 ראש הממשלה שרון שוכנע בנחיצות המהלך והביע בו תמיכה גורפת. לצערי עזבתי את המשרד לביטחון הפנים חודשים ספורים לאחר מכן, ושרון עצמו נשאב כל כולו למהלך תובעני הרבה יותר, הנסיגה החד – צדדית מרצועת עזה.

 בשנים שחלפו מאז הפך הצורך לאחד את רשויות החירום וההצלה תחת קורת גג מיניסטריאלית אחת לחיוני יותר מבעבר. מלחמת לבנון השנייה; מבצע "עופרת יצוקה"; ההתחמשות המסיבית של חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האסלאמי וסוריה; האיום האיראני ההופך מוחשי יותר מיום ליום – כל אלה מעצימים את חובתה של ישראל להיערך לעימותים קשים יותר מאי – פעם. השריפה בכרמל היוותה רק תזכורת מצמררת לכך שאת תוצאת ההשתהות והרפיון הניהולי של קברניטים משלמים אנשים בחייהם.

פורסם בג'רוזלם פוסט ב-12 בדצמבר 2010


השאירו תגובה