חמש שנים לפרישת אריאל שרון

2 בינואר 2011 אין תגובות ›› צחי הנגבי

בעוד יומיים, 4 בינואר, ימלאו חמש שנים ליום בו ירד המסך על מעורבותו של אריאל שרון בחייה של מדינת ישראל. מגיל 14 ועד יומו האחרון בלשכת ראש הממשלה, במשך 63 שנים רצופות, היה סיפור חייו של שרון שזור בסיפורה ההסטורי של ישראל. בכל אשר נתן ידו הטביע חותם. בביטחון, בהתיישבות, בעשייה המדינית, במבנה הפוליטי של המדינה. מעטים המנהיגים שחוו כמוהו הערצה אין קץ. מעטים המנהיגים שעמדו, כמוהו, במוקד של ביקורת ציבורית חריפה. זהו גורלם של אישים דגולים. אישיותם המיוחדת מאפשרת להם לעצב את פני האומה אותה הם מנהיגים. יחד עם זאת, נכונותם לקבל החלטות נועזות הופכת אותם לשנויים במחלוקת עזה.

 מנערותי ליויתי את אריק שרון מקרוב. בין רעייתו לילי לאמי גאולה כהן שררה ידידות אמיצה. בילינו פעמים רבות בחוותם שבדרום הארץ. חגגנו את יום ההולדת של אריק ב- 26 בפברואר, שבדרך מקרה היה גם יום הולדתי שלי. כאשר בחרתי לפסוע בשבילי החיים הציבוריים, הציבה אותנו המציאות משני עברי המתרס. שרון, כשר ביטחון בשנת 1982, הופקד על פינוי הישובים הישראלים בסיני כחלק מיישום הסכם השלום עם מצרים. אני, בצוותא עם חברי להנהגת הסטודנטים שבראשה עמדתי, התבצרתי בראש האנדרטה בעיר ימית, לזעוק נגד עקירת ההתיישבות הפורחת שם. בהמשך הדרך שבו והתחברו המסלולים בהם צעדנו, וזכיתי לכהן בממשלתו הראשונה של שרון כשר להגנת הסביבה, ובממשלתו השנייה כשר לביטחון הפנים, וכשר הממונה על השירותים החשאיים ועל הדיאלוג האסטרטגי בין ישראל לארצות – הברית.

 אלו היו שנים מאתגרות ותובעניות במיוחד לממשלה. התפרצותה של האלימות הפלשתינית במלוא עוזה, לאחר כשלון המו"מ בין ברק לעראפאת בקמפ-דיויד, גבתה מחיר  דמים נורא מאזרחי ישראל. מבצע "חומת מגן", שעליו הורה ראש הממשלה  שרון לאחר הטבח המחריד במלון "פארק" בנתניה, בליל הסדר של פסח 2002, הביא את המיפנה. בשבוע  שעבר פירסם שירות הביטחון הכללי את הדו"ח השנתי שלו, המלמד כי בשנת 2010 נרשם מספר פיגועי הטרור הנמוך ביותר, ומספר נפגעי הטרור הנמוך ביותר, מאז שנת 2000. אין זה נתון מקרי. זו תוצאתן הישירה של שתי החלטות דרמטיות שקיבלה ממשלת שרון: ההחלטה להשתלט מחדש על כל הערים הפלשתיניות ביהודה ושומרון, שבהן קמו לאחר הסכמי אוסלו תשתיות טרור מתוחכמות ששיגרו ללא הרף מתאבדים ללב ערי ישראל; וההחלטה להקים את גדר הביטחון, שנועדה למנוע מארגוני הטרור לפעול באין מפריע בתוך המרחב הריבוני של המדינה. השילוב בין שתי ההכרעות הקשות הללו, בנוסף למיומנות הייחודית של השב"כ ולגבורתם של לוחמי צה"ל, השיב לאזרחי ישראל את איכות החיים שנגזלה מהם בתחילת העשור.

 אני יכול לכתוב ספר עב-כרס  על השנים המרתקות בסמיכות לראש הממשלה שרון. על הבוקר בו ביקש ממני להתייצב בחוות השיקמים ולהתלוות אליו בטיסתו במסוק לירושלים, כדי שיוכל להצביע בפני בדרך על עשרות ערימות פסולת הבניין המזהמות את נופי הארץ, ולהנחות אותי, כשר להגנת הסביבה, להכין תוכנית לאומית לטיפול במפגעים שקוממו אותו לאין שיעור.

 על עמדתו הנחושה והחד – משמעית בסוגיית תוכנית הגרעין האיראנית, אותה פרס בפני בפרוטרוט  לקראת יציאתי לוושינגטון לנהל את הדיאלוג האסטרטגי עם מימשלו של הנשיא בוש.

 על הנחייתו הבלתי – מתפשרת כי אפעל, כשר לביטחון הפנים, לפתוח מחדש את שערי הר-הבית למבקרים בני כל הדתות, לאחר שמשך שנים הורתה הרשות הפלשתינית, במצוותו של יאסר עראפאת, כי כף רגלו של יהודי לא תדרוך עוד במקום המקודש ביותר לבני עמנו.

 על הויכוחים הנוקבים שידענו כאשר הבהרתי לראש הממשלה, כי למרות הקשר המיוחד שנוצר ביננו לאורך השנים, אצביע בממשלה נגד יוזמתו לעקור את ישובי גוש קטיף במסגרת ההתנתקות החד – צדדית מרצועת עזה.

 על כל אלה, ועל אירועים אישיים ולאומיים רבים נוספים שזכיתי לחוות במחיצתו, טרם בשלה השעה לשתף את הציבור. בינתיים כל שנותר לי לעשות הוא להתפלל לנס רפואי שייטיב את מצבו של שרון – ובעיקר להתגעגע אליו, כמו ישראלים רבים מאד שחשים, זו השנה החמישית, בחלל המנהיגותי העצום שהותיר אחריו.

פורסם בג'רוזלם פוסט ב-2 בינואר 2011


השאירו תגובה