חנינה נשיאותית לפולארד

26 בדצמבר 2010 אין תגובות ›› צחי הנגבי

ב-21 בנובמבר  1985 נעצר ג'ונתן פולארד ע"י סוכני ה-  FBI, לאחר שנמנע ממנו לקבל מקלט בבניין השגרירות הישראלית בוושינגטון.

 כיהנתי באותה עת כיועצו של ממלא – מקום ראש הממשלה ושר החוץ יצחק שמיר, וכראש לשכתו כאשר מונה, כעבור פחות משנה, לראש הממשלה. מרגע מעצרו של פולארד ועד לסיום כהונתו של שמיר בראשות הממשלה בשנת 1992, ניצב נושא רגיש זה בקדמת הסוגיות שטופלו בצוותא ע"י שלישיית המנהיגים שהובילו אז את ממשלת האחדות הלאומית, שמיר, שמעון פרס ויצחק רבין.

 במוקד מעייניו של שמיר עמדה השאיפה לצמצם  ככל הניתן את הנזק החמור שעלול היה להיגרם למדינת ישראל בשל משבר האמון בינה לבין ארצות הברית. את המחיר הכבד מנשוא שילם ג'ונתן פולארד. ישראל נדרשה להחזיר לארה"ב את כל המסמכים הסודיים שפולארד העביר לרשותה, וזאת אכן עשתה, למרות שבכך חיזקה את הראיות כנגדו. ועדת החקירה שהקימה הכנסת לבדיקת הפרשה מתחה ביקורת חריפה על החלטה זו: "ההחלטה להחזיר את המסמכים אשר נמסרו על – ידי פולארד הייתה מוטעית בבסיסה וגרמה נזק רציני. המסמכים האלה היוו את הבסיס להרשעה ולמאסר העולם שנגזר על פולארד, למרות ההנחה הישראלית שישנה התחייבות אמריקאית לא להשתמש במסמכים נגד פולארד". 

 שמיר לא פעל כפי שפעל, כמוהו כרבין וכפרס, מתוך אטימות – לב. כפי שהבהיר לנו, יועציו ומקורביו, הוא הזדהה עד מאד עם כאבם ומצוקתם של פולארד ורעייתו (שנשפטה אף היא לחמש שנות מאסר).

 אולם שמיר הבין היטב הקרבה למען המולדת מהי. כבר בגיל צעיר הצטרף למחתרת הלוחמת בבריטים ונאבק לחרות ישראל. הוא חי כמבוקש, נאסר פעמיים והוגלה לאפריקה. לאחר קום המדינה גוייס למוסד ופיקד על מבצעים עתירי סכנות. כמי שחווה בעצמו את משמעות החיים בצל האיום המתמיד להיחשף ולאבד בשל כך את הכול – לא היו לשמיר ספקות כי טובת המדינה קודמת לטובתו של היחיד.

 למעלה מעשור חלף בטרם הבינה ההנהגה בישראל כי זו חובתה המוסרית העליונה להתגייס למען אותו יחיד, שבמעשיו תרם לביטחון המדינה תרומה ייחודית, עד כדי הצלת חייהם של ישראלים רבים. במאי 1998 הודיע היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, במכתב רשמי, כי  "The State of Israel acknowledges its obligation to mr. Pollard, and is ready to assume full responsibility accordingly".  פולארד קיבל אזרחות ישראלית, חברי כנסת ושרים ביקרו אותו בכלאו, וראשי הממשלה – כולם ללא יוצא מן הכלל – העלו בחדרי חדרים בפני נשיאי ארצות הברית לדורותיהם, בקשה לשחרורו מן הכלא. כל אלה לא הועילו. עבר חצי יובל, ופולארד עדיין מאחורי סורג ובריח.

 הודעתו של ראש הממשלה נתניהו כי בדעתו להפנות באופן תקדימי קריאה פומבית בעניין פולארד לנשיא אובמה – מהווה התפתחות רבת – חשיבות.

 שורה של סקרים שבחנו מאז  2008 את מידת האמון שחש הציבור בישראל כלפי נשיא ארצות הברית, העידו באופן עקבי כי לאזרחי ישראל מידה נמוכה ביותר של אהדה כלפי ברק אובמה.

 על אף שבשנתיים הללו לא חל כל שינוי מהותי במדיניות האמריקאית כלפי ישראל, ועל אף ששיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני בין ארה"ב לישראל אף התחזק בתקופה זו – מעמדו של אובמה בדעת הקהל בישראל אינו מתקרב לשיעורי הפופולאריות להם זכו הנשיאים שקדמו לו, רייגן, בוש האב, בוש הבן וקלינטון. הסיבות לכך מגוונות, רובן ככולן במישור האמוציונאלי, ובמרכזן שתיים: הימנעותו של אובמה מלבקר בישראל מאז בחירתו לנשיאות; ואמונתו העזה בצורך להושיט יד אל העולם המוסלמי, כפי שזו באה לידי ביטוי מובהק בנאומיו המפויסים בקהיר ובאיסטנבול. כעת נקרתה לפני הנשיא אובמה הזדמנות בלתי-חוזרת לגשר באחת על פני התהום הפסיכולוגית שפעורה בינו לבין ליבם של אזרחי ישראל: להעניק חנינה לג'ונתן פולארד, המרצה כבר למעלה מ- 25 שנות מאסר.

 להחלטה זו, בשונה מכל מחווה מדינית או צבאית, יש הצדקה הומניטארית, ואיש במחנה הפלשתיני או בעולם הערבי לא ילין עליה. נהפוך הוא: צעד נועז כזה לא רק יחזק את הקשר של ממשל אובמה עם הציבור היהודי בארצו ובישראל – אלא יקל על ראש הממשלה נתניהו לנהוג מידה של הכרת תודה כלפי הנשיא, המעוניין מאד בחידוש התהליכים המדיניים שנקלעו לאחרונה לדרך ללא מוצא.

 יוזמת חנינה נשיאותית לפולארד לא תעבור כמובן ללא ביקורת. בשנים האחרונות היו אלה בכירי קהיליית המודיעין האמריקאית שהכשילו שוב ושוב ניסיונות להביא לשחרורו. באוקטובר 1998, לקראת חתימת ה-Wye River Memorandum, חזר בו הנשיא דאז ביל קלינטון מהסכמה שנתן לראש הממשלה נתניהו לחון את פולארד, בעקבות איומו של ראש ה- CIA, ג'ורג' טנט, להתפטר בשל כך.

 אולם כעת המצב שונה. עברו מאז עוד תריסר שנים. הכול  יודעים כי העונש הפך להיות בלתי פרופורציונאלי לחומרת העבירה בה הורשע פולארד. הבנה זו מחלחלת גם לשורות הממשל האמריקאי עצמו. ברוח זו התבטאו אישים כלורנס ג'י קורב, עוזרו של שר ההגנה ווינברגר שהוביל בשעתו את הקו התקיף כלפי פולארד; מייקל מוקאסי, התובע הכללי לשעבר של ארצות הברית; וראש ה- CIA לשעבר, ג'יימס וולסי.  אם הנשיא אובמה יאזור אומץ ויפעל למתן חנינה לפולארד – סביר להניח כי הוא יזכה לגיבוי רחב, חוצה מפלגות, בקונגרס האמריקאי.

 תהיה זו כמובן, ראשית לכל, בשורה נפלאה לפולארד עצמו. אך מעבר לכך, המהלך המפתיע אף עשוי להתגלות במהרה כהימור מבריק במישור יחסי ישראל וארצות הברית.

פורסם בג'רוזלם פוסט ב-26 בדצמבר 2010


השאירו תגובה