יובל דיסקין ואיראן

3 במאי 2012 אין תגובות ›› צחי הנגבי

ליובל דיסקין, ראש שירות הביטחון הכללי לשעבר, רקורד מרשים במערכה הבלתי-פוסקת שמנהלת ישראל נגד הטרור. כדרכם של ראשי ארגוני המודיעין והשירותים החשאיים, מרבית הישגיו יישארו עלומים גם בעוד שנות דור.

מסתבר, ולא בפעם הראשונה, כי ניסיון מבצעי וביטחוני עשיר אינו מבטיח הצלחה בזירה הציבורית. פריצתו של דיסקין לבמה התקשורתית לקתה בשתי שגיאות בסיסיות שמאפיינות דווקא פוליטיקאים מתחילים: האחת, התנצחות אישית בלתי מעודנת עם היריבים הפוליטיים. השנייה, העדפת אמירות כלליות על-פני הנמקות מעמיקות.

למרות הפתיחה החובבנית, אין להטיל ספק בטוהר כוונותיו של דיסקין. כיו"ר ועדת החוץ והביטחון עקבתי אחרי פעילותו חמש שנים רצופות. דיסקין ניחן ביושרה בלתי מתפשרת ומעולם לא נרתע מהצגת מלוא עמדותיו, גם כשאלה עמדו בסתירה להשקפת הדרגים המופקדים עליו. ניסיונם של דוברי הממשלה לייחס לו אג'נדה נסתרת, אישית או פוליטית, ראוי לגינוי. השרים שנזעקו להגן על כבודם של ראש הממשלה ושר הביטחון נפלו בדיוק לאותה מהמורה שדיסקין החליק לתוכה. במקום להשקיע מאמץ רציני בהדיפת ביקורתו של דיסקין, הם בחרו בדרך של הכפשת מניעיו והכתמת עברו. שר אחד קבע כי "דיסקין ממשיך מסורת של ראשי שב"כ מטומטמים". השני טען כי "בגלל דיסקין שליט נרקב שנים בשבי". ניתן היה לצפות כי מנהיגים אחראים יגיבו לביקורת בדרך עניינית ולא יגררו לשיח טוקבקיסטי אלים.

דיסקין, כמוהו כראש המוסד לשעבר מאיר דגן, מתריע מפני השלכותיה המסוכנות של פעולה ישראלית נגד מתקני הגרעין באיראן. ביקורתו התמקדה בשלושה היבטים. ראשית, ההערכה שאין בכוחה של תקיפה צבאית למנוע את האפשרות שאיראן תשיג בעתיד פצצה גרעינית. שנית,האפשרות שתקיפה כזו דווקא תאיץ באופן דרמטי את תוכנית הגרעין האיראנית. ומעל לכל, קביעתו הפסקנית של דיסקין כי אין לו אמון בראש הממשלה נתניהו ובשר הביטחון ברק.

עם תחושתו הסובייקטיבית של דיסקין לגבי מידת האמון שהוא רוחש להנהגה הנוכחית של ישראל אין כל צורך להתווכח. זכותו המלאה, ככל אזרח המעוניין להשפיע על חיי ארצו, להסתייג מאישים המבקשים את אמון הציבור ולתת לעמדתו זו פומבי. אולם התבטאותו של דיסקין בסוגיה האיראנית מחייבת אותי להעלות תמיהות עקרוניות.

בסוגיה האיראנית, לדיסקין אין יתרון על פני כל פרשן מיומן אחר. תחומי המומחיות שלו הינם המאבק בטרור, בחתרנות של גורמים אידיאולוגיים רדיקליים ובחשיפת מרגלים נגד ישראל. האיום האיראני מציב בפני קברניטי המדינה דילמות שונות לחלוטין מאלה שעימן היטיב דיסקין להתמודד עשרות שנים. יש להן נגיעה ישירה לעולם המדיני, ליחסי החוץ של ישראל, לברית עם ארצות הברית, לתכנים טכנולוגיים מסובכים, ולהיבטים צבאיים, מודיעיניים ומבצעיים שאינם בתחום האחריות של שירות הביטחון הכללי. כמובן שדיסקין אינו מנוע מלגבש דעה גם בתחום גורלי זה, אולם מורכבותו של הנושא מחייבת אותו להתייחסות מעמיקה הרבה יותר מאשר איזכור שטחי של שתי בעיות פוטנציאליות. מי שרואה חובה לעצמו להזהיר מפני מדיניות מסויימת אינו פטור מן הצורך להציג השקפת עולם כוללת בסוגיה הנדונה. חובתו גם להציע חלופה ריאלית למדיניות לה הוא מתנגד. בסקירתו של דיסקין חסרו לי מימדים רבים: האם הוא מסכים להערכה כי לאיראן כוונה להתחמש בנשק גרעיני? האם הוא ממליץ להמתין לפעולה צבאית של ארה"ב? האם יש לדעתו סיכוי שאכן תתבצע פעולה כזו?האם הוא תולה תקוות בסנקציות המוטלות על איראן? האם עשויה לצמוח תועלת מחידוש המשא ומתן בין המעצמות לבין איראן? האם השלמה עולמית עם איראן גרעינית עשויה להביא לשינוי בגישתו לנושא? האם עדיפה השלמה ישראלית עם איראן גרעינית מאשר תקיפה באיראן? מה הפיתרון המוצע על ידו לסכנה שכישלון המאמץ העולמי למנוע את התגרענות איראן יחייב את סעודיה,מדינות המפרץ,תורכיה,מצרים וירדן לפתוח במרוץ גרעיני? האם הוא מוטרד מן האפשרות שנשק גרעיני טקטי יזלוג לידי ארגון טרור במציאות של מזרח תיכון עתיר מדינות חמושות בנשק להשמדת המונים?     

אלה רק חלק מן השאלות שדיסקין, כמו רבים מן השוללים מהלך כוחני נגד הגרעין האיראני, טרם עשו ניסיון אמיתי ואמיץ להשיב עליהן.יש לקוות כי הופעתו הציבורית הבאה של דיסקין תתמקד בכך.

פורסם בג'רוזלם פוסט ב-3 במאי 2012


השאירו תגובה