יום השנה לרצח יאיר שטרן

31 בינואר 2011 אין תגובות ›› צחי הנגבי

המזרח התיכון עובר טלטלה עזה: הפיכה אלימה בתוניסיה, לבנון על סף עימות פנימי חזיתי, דם נשפך בערי מצרים. אבל אני מבקש להתנתק לזמן מה מן הכותרות הסנסציוניות של ההווה, ולחזור כמעט שבעה עשורים אחורה. אתמול, בכ"ה בשבט 1942 על-פי התאריך העברי, לפני 69 שנים, נרצח בתל-אביב יאיר (אברהם) שטרן, מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון המחתרת לח"י (לוחמי חירות ישראל) בידי הבולשת הבריטית.

 בתקופה שבה החברה הישראלית נאלצת לנהל קרב יומיומי נגד תופעות מקוממות של השתמטות משירות צבאי וחוסר שוויון בחלוקת הנטל – בולטת למרחוק דמותו של יאיר כמגדלור של מסירות נפש והקרבה עילאית.

 שטרן, שעלה ארצה מפולין בגיל 19 והיה לתלמיד מצטיין באוניברסיטה העברית בירושלים, נועד לגדולות במישור האקדמי. אולם בתוך נפשו בערה המחויבות להשגת חופש לבני עמו. הוא נטש את חיי המחקר הנוחים והמבטיחים ונרתם כל כולו למערכה לגירוש השלטון הבריטי מארץ ישראל. בגיל 25 כתב את השיר "חיילים אלמונים" שהפך ברבות השנים להמנונה של מחתרת לח"י. השיר נכתב בהשראת מאורעות תרפ"ט (1929), בהן נרצחו 123 יהודים ברחבי הארץ בידי פורעים ערבים. זהו שיר שכולו נבואה: כבר ב- 1932, 16 שנים בטרם זכתה ישראל לריבונות, שנים לפני שהמחתרת העברית צברה תנופה כלשהיא, כאשר הממלכה הבריטית נמצאת בשיא כוחה – חוזה יאיר כי

אַךְ אוֹיְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי אֲסוּרִים
לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ…

אִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים…
בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים

לִלְחֹם וְלִכְבֹּשׁ עֲדֵי עַד…

כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.

 בגיל צעיר כל כך הבין יאיר מה שאיש מבין מנהיגי הישוב היהודי לא היה מסוגל להעלות בדעתו: עצמאותו של עם נרכשת רק במאבק מר. לא די להגן על היהודים מפני רצחנותם של הערבים, כפי שסברו באותה תקופה ראשי "ההגנה". אסור לשתף פעולה עם בריטניה, אף לא במלחמתה עם גרמניה הנאצית, כפי שהחליטו זאב ז'בוטינסקי והאצ"ל. המדינה העברית תקום אך ורק בשדה הקרב, לאחר כיבוש הארץ מידי השלטון הזר.

 בעת ההיא, בודדים יכלו להזדהות עם חזונו של יאיר. בריטניה היתה אימפריה עצומה שהשליטה במשך מאות שנים את מרותה על רבע מאוכלוסיית העולם, המפוזרת ביבשות שונות ומרוחקות זו מזו. קריאת התגר של יאיר, בסך הכול דוקטורנט לספרות לטינית, על "אימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם", נתפסה בעיני הרוב המוחלט בישוב היהודי כתימהונית, כמופרכת, ואף כמסוכנת ביותר. שטרן הפך לאדם המבוקש והנרדף ביותר בארץ ישראל.

 לא רק הבריטים ניהלו אחריו מצוד אינטנסיבי. רבים מבני עמו, אשר למענם סיכן את חייו, הפגינו כלפיו וכלפי ארגונו איבה גלויה ובוטה. לאנטגוניזם זה תרמו גם תקלות טקטיות של לח"י, שמתקפתה על מוסדות השלטון הבריטי פגעה לעיתים גם ביהודים חפים מפשע. ההגנה ניהלה נגד "כנופיית שטרן" מסע הלשנות, חטיפות ועינויים. יאיר חש את טבעת החנק המתהדקת סביב צווארו. הבידוד, הנידוי וסכנת ההסגרה איימו להביא עליו את סופו.

 אלא שיאיר ראה הרחק מעבר למצוקה המבצעית, למספר הקטן של לוחמים שעמדו לרשותו ולכמות הרובים והרימונים המצומצמת שנצברה במחסני המחתרת. באישיותו  חיו בצוותא שתי נשמות, כפי שהעיד על עצמו באחד מן השירים שהותיר אחריו:

 "כן, גם אני חייל ומשורר!

היום אכתוב בעט – מחר אכתוב בחרב;

היום אכתוב בדיו – מחר אכתוב בדם. . ."

 למשורר יש יתרון שאין למנהיג מן השורה. הרובד הרוחני שבו מתחבר להיסטוריה, למורשת ולזהות היהודית, ומעניק לו אמונה וכוח ייחודיים. כך יאיר. הוא לא עצם את עיניו מלראות את הקשיים הארגוניים שהגבילו את תפקודה של המחתרת. הוא השכיל להבין כי לא ירחק היום ובלשים בריטיים יאתרו אותו באחד ממקומות המסתור ביניהם נדד בלילות, כשברשותו מזוודה קטנה ובה לא נשק אלא כתבי היד של שיריו. אבל יאיר ידע כי תפקידו בחיי האומה העברית המתחדשת אינו כולל רתיעה ונסיגה. הוא קיבל את גורלו הצפוי בשלווה, כגזר דין היסטורי שממנו תתעצם ותפרח החירות.

 ואכן, שש שנים בלבד לאחר שנרצח בדם קר, הורד הדגל האנגלי האחרון מן התורן, והחייל הבריטי האחרון עלה על האוניה שתשיב אותו למולדתו מעבר לים. מדינת ישראל הייתה לעובדה קיימת, לא בלי מלחמת שחרור נוספת, עקובה מדם, עם שבע מדינות ערב  השכנות לה. האירועים הדרמטיים מדרום ומצפון לנו מבהירים לכולנו כי גם היום, 63 שנים לאחר השגת העצמאות, ישראל נדרשת לשמור על מלוא עוצמתה כדי להבטיח את קיומה. כפי שלמדנו מיאיר, עוצמה איננה רק ספירת מלאי של כוח אדם וציוד לחימה. ראשית לכל, עוצמה היא מחויבות טוטאלית ונכונות להקרבה, אמונה אדירה והכרה היסטורית. אני מקווה שאמת זו ניצבת תמיד לנגד עיניהם של מנהיגינו מכל הזרמים והשקפות – העולם.

פורסם בג'רוזלם פוסט 31 ינואר 2011


השאירו תגובה