יחסי ישראל-טורקיה

7 במרץ 2011 אין תגובות ›› צחי הנגבי

אחד מן האתגרים המדיניים החשובים ביותר והדחופים ביותר שניצבים כיום בפני ישראל הוא הצורך למנוע את המשך ההתדרדרות ביחסיה עם טורקיה, ולפעול להשבת היחסים הללו לקדמותם.

 התגייסותה של ממשלת טורקיה בדצמבר 2010 לסייע בהתמודדות עם השריפה הגדולה ביערות הכרמל, כאשר שלחה לישראל 2 מטוסי כיבוי, היתה יכולה להוות קטליזטור לחידוש הדיאלוג הדיסקרטי בין המדינות. ראש הממשלה נתניהו שוחח בטלפון עם ראש הממשלה הטורקי טאיפ ארדואן והודה לו על המחווה ההומניטרית. נציגים ישראלים וטורקיים נועדו מיד לאחר מכן בג'נבה במאמץ לאתר נוסחה גואלת שתקדם את פתרון המשבר המתמשך בין המדינות. אולם ההידברות לא הבשילה לכדי פריצת דרך. ארדואן עדיין נחוש בעמדתו כי על ישראל להתנצל באופן פומבי ורשמי על שגרמה למותם של 9 אזרחיים טורקיים, ולפצות את משפחותיהם של הקרבנות. ישראל עדיין מתקשה להיענות לדרישה הטורקית, ככל הנראה בשל עמדתו המסוייגת של שר החוץ, ועל רקע התחושה כי דעת הקהל בישראל לא תראה בעין יפה מהלך פרגמטי מעין זה.

 ביוני הקרוב תתקיימנה בחירות כלליות בטורקיה. קשה למצוא מומחה אחד לענייני טורקיה שסבור כי בחירות אלה יחלישו את שליטתם של ארדואן ומפלגתו, מפלגת הצדק והפיתוח (AKP). התמיכה הגורפת לה זכו הצעותיו של ארדואן לשינוי החוקה במשאל העם שנערך בטורקיה בספטמבר האחרון, הבליטה את חולשתם של הגורמים החילונים – כמאליסטים המהוים אופוזיציה לממשלה האיסלמיסטית.

 סביר להניח כי עד לבחירות לא צפוי שינוי בקו הנוקשה של ההנהגה הטורקית. הפגנת עויינות לישראל הוכיחה עצמה כנכס אלקטורלי בפוליטיקה הטורקית. אמנם זה איננו ההסבר היחיד לניכור המתעצם והולך בין המדינות מאז מבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2008, אולם ארדואן החריף את התבטאויותיו – ואת מעשיו – כנגד ישראל, ככל שזיהה כי מדיניות זו מחזקת את הפופולריות הציבורית שלו. יש מקום להאמין כי כאשר משקלו של שיקול זה יפחת, לאחר הבחירות, יתחזק משקלם של שיקולים רחבים יותר.

 אני מודע לכך שיש המאמינים כי לא ניתן עוד לעצור את תהליך התרחקותה של טורקיה מישראל. גישתם של אלה מבוססת על הערכה כי השינוי שעובר על טורקיה משקף מהלך הסטורי כולל המהווה חלק מן ההקצנה התרבותית והמדינית המתגברת בעולם המוסלמי. לפי דעה זו, ממשלת ארדואן רק מבטאת באופן בוטה ולא דיפלומטי את זרמי העומק האידיאולוגיים, שמנתקים את טורקיה בעקביות מן המחנה החילוני והמערבי ומקרבים אותה למחנה הרדיקלי יותר, אותו מנהיגות איראן וסוריה. עפ"י תפיסה זו, ברגע שהצבא חדל לשמש כמגן החילוניות הטורקית ומשקיע את עיקר זמנו בקרב מאסף שנועד לשמר חלק מסמכותו המסורתית – איבדה ישראל את הגורם המימסדי המרכזי שטיפח את הקשר האסטרטגי בינה לבין טורקיה.

 אף שאין לזלזל בהערכה זו, קיימים לדעתי כוחות חזקים לא פחות שמשפיעים על טורקיה בכיוון המנוגד. לטורקיה אינטרס עמוק לשמור מכל משמר על הישגיה הכלכליים, שמשפיעים יותר מכל מרכיב אחר על המשך אחיזתה של המפלגה האיסלמית בהגה השלטון. השגת יעד זה מותנית בהמשך הקשר ההדוק עם ארצות – הברית ועם אירופה. המדיניות הטורקית הנוכחית כבר מעוררת ביקורת הן בקונגרס האמריקני והן במספר מדינות בולטות באיחוד האירופי. החזרת השגריר הטורקי מישראל לאחר המשט לעזה ב- 31 במאי 2010; ביטול השתתפותה של ישראל בתרגיל המשותף ANATOLIAN EAGLE;  נסיונותיה של טורקיה להכשיל את המאמץ העולמי להדק את משטר הסנקציות נגד תכנית הגרעין של איראן – כל אלה הציפו בשיח הבינלאומי סימני שאלה לגבי הכיוון אליו הולכת אנקרה. בין היתר עולות תהיות האם ניתן לאפשר לטורקיה להישאר חברה בנאט"ו, אליו היא משתייכת למעלה מ- 50 שנה, לאור התקרבותה לאיראן. מתחזקים גם הקולות המתנגדים לבקשה הטורקית להתקבל כחברה מן המניין באיחוד האירופי.

 אני מאמין כי לטורקיה עניין רב להוסיף ולשמש כגשר אסטרטגי ותרבותי בין המערב לבין המזרח. היא מבקשת להדגיש את מעמדה כמעצמה איזורית – אך לא להסתפח לגורמים הערבים החפצים לקעקע את היציבות במזרח התיכון. היא חותרת לחזק את צביונה המוסלמי – אך לא על חשבון הערכים הדמוקרטיים והשאיפה למודרניות.

 מכאן שאין להרים ידיים ולוותר על טורקיה כעל מדינה ידידותית הרואה עמנו עין בעין שורה של נושאים מהותיים, החל מן המאבק בטרור המאיים על שתי המדינות, וכלה בהבנה שמרוץ הגרעין באיזור מהווה גם הוא איום משותף. האינטרס הטורקי בסיום המשבר ופתיחת דף חדש בין המדינות איננו פחות מן האינטרס הישראלי. עם זאת, על ישראל מוטלת האחריות להפגין אסרטיביות. מיד לאחר שישקע אבק הבחירות בטורקיה, צריכה ישראל לפתוח במהלך של בניית אמון מחודש בין המדינות.

 אכן, ממשלת ארדואן תרמה להסתבכות כאשר העלימה עין, ואולי אף העניקה אור ירוק, לפרובוקציה של הארגון הטורקי הפנאטי  IHH שיזם את המשט לעזה במאי האחרון. אכן, האלימות המתוכננת היטב שהופעלה על סיפון ה"מרמרה" כלפי לוחמי חיל הים, היא שהובילה לתוצאות הטרגיות של העימות. אולם בעולם המדיני המורכב יש להעדיף לעתים מזומנות אינטרסים גדולים ומשמעותיים על פני דבקות בלתי – מתפשרת בצדק אוטופי. לא פעם הוכיחה ישראל כי היא יודעת להבחין בין עיקר ותפל ולהתמקם בצד הריאליסטי במקום להתבצר בעמדה צודקת. כך בדיוק פעלה הממשלה כאשר נסוגה ממדיניות הסגר ההרמטי על עזה, כדי למנוע משבר חריף עם הקהיליה הבינלאומית, לרבות עם המובהקים שבידידינו. כך יש לפעול גם בכל הנוגע לעקרונות שמציגה טורקיה כתנאי לסיום המשבר. כמובן, גם לנו דרישות משלנו, וישראל ודאי תדע להבהירן ולעמוד עליהן. אולם במוקד חייבת לעמוד ההבנה שהזמן פועל לרעת הסיכוי לפתור את המחלוקת. הרצון למנוע משותפה אסטרטגית, כפי שטורקיה היתה לישראל שנים כה רבות, להיקלע למעמד של מדינה עויינת ואף אוייבת, חייב להאפיל על כל שיקול צדדי אחר. מיד לאחר שתסתיים ספירת המעטפה האחרונה בקלפיות הטורקיות, בעוד פחות ממאה ימים, על ישראל לנטוש את העמדה הפסיבית וליזום מהלך יצירתי ומפייס.

פורסם בג'רוזלם פוסט ב-3 במרץ 2011


השאירו תגובה