סיכום כהונת דגן

9 בינואר 2011 אין תגובות ›› צחי הנגבי

 מאיר דגן סיים בשבוע שעבר כהונה מוצלחת ביותר בת 8 שנים בראשות המוסד. הוא מונה לתפקיד ע"י  ראש הממשלה שרון בספטמבר 2002. רק אחד מקודמיו, איסר הראל, כיהן תקופה ממושכת יותר, 11 שנים. יתר ראשי המוסד, שמונה במספר, שרתו בתפקידם בממוצע ארבע וחצי שנים כל אחד.

 כהונתו של דגן הוארכה פעמיים. בפעם הראשונה ע"י ראש הממשלה אהוד אולמרט, ובפעם השנייה היה זה בנימין נתניהו שביקש ממנו להישאר בתפקידו שנה נוספת. בתוקף תפקידי כיושב – ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בשנים בהן התקבלו שתי ההחלטות על הארכת הכהונה, התבקשתי להביע דעתי בנושא, ותמכתי חד-משמעית במהלך. לא נעלמה ממני העובדה שהארכת כהונה חוזרת ונשנית זו אינה נקיה מביקורת. למסתייגים היו נימוקים ענייניים. ראשית, הועלה חשש כי הותרת ראש המוסד על כנו עלולה להביא לפרישתם של בכירים מוכשרים אחרים, הממתינים מזה זמן לקידום המיוחל. שנית, נטען כי הארכת הכהונה יוצרת בהכרח חוסר שוויון בלתי – מוצדק בין המוסד לבין אגף המודיעין בצ.ה.ל (אמ"ן) ושירות הביטחון הכללי (שב"כ), שהעומדים בראשו התחלפו במהלך כהונת דגן (דיסקין החליף את דיכטר וידלין את פרקש). הנימוק השלישי של השוללים התבסס על אמונתם העקרונית כי במשטר דמוקרטי יש לוודא שהעומד בראש ארגון חשאי לא יצבור עוצמה בלתי מוגבלת.

 אין להקל ראש בספקות שהועלו. הארכת הכהונה של מאיר דגן אכן הובילה לפרישתם של שניים מבכירי הארגון. גורמים בצ.ה.ל אכן הביעו חוסר שביעות רצון מן המעמד המיוחד וההשפעה הרבה של ראש המוסד הוותיק. על אף כל זאת, לרגע לא היה לי ספק כי המשך כהונתו של דגן תורם באופן ישיר לחיזוק ביטחונה של מדינת ישראל.

 בשבע מתוך שמונה שנות כהונת דגן, עקבתי מקרוב, באופן ישיר ובלתי – אמצעי, אחר פעילותו של המוסד. בשנים 2003 ו- 2004 כיהנתי כשר לביטחון הפנים, וכחבר הקבינט הביטחוני . החל מסוף שנת 2004 ועד אמצע 2006 כיהנתי כשר האחראי מטעם ראש הממשלה על יישום דו"חות הביקורת של מבקר המדינה בנושאים האסטרטגיים הרגישים ביותר, ובכללם תחומי הפעילות של המוסד. מחודש מאי 2006 ועד נובמבר 2010 עמדתי בראש ועדת המשנה הדיסקרטית של ועדת החוץ והביטחון, שתפקידה לקיים פיקוח אינטימי, הדוק ומעמיק על קהיליית המודיעין, ובכללה המוסד. עמדות תצפית שונות אלו אפשרו לי לבחון לאורך שנים את התהליכים המרשימים שהוביל ראש המוסד. נחשפתי באורח שוטף לכל המתרחש בין כתלי הארגון: החזון, היעדים, המבצעים, הכשרת המפקדים והלוחמים, הגיון הקצאת המשאבים, ההצלחות והתקלות, בניין הכוח.

 דגן הקפיד ללא סייג לוודא קיומה של שקיפות מלאה כלפי גורמי הבקרה הרלוונטיים מטעם הממשלה או הכנסת. הוא הבין את חשיבותו העצומה של הפיקוח הפרלמנטארי. בועדת המשנה המצומצמת של ועדת החוץ והביטחון מכהנים חברים מנוסים, ששרתו שנים ארוכות כשרים בכירים ומילאו תפקידים מרכזיים בזרועות הביטחון. ייחודה של ועדה זו הוא ביכולת חבריה לפשוט את המדים המפלגתיים ולבצע את מלאכתם המקצועית מתוך מחויבות ממלכתית. מסורת זו הקלה על המוסד להעניק לוועדה אישור כניסה לעולמות הנסתרים מן העין שבהם הוא פועל. כך עלה בידינו להבין מדוע זכה דגן באמונם של 3 ראשי ממשלות כל כך שונים זה מזה ואף יריבים זה לזה. ההכרה המשותפת לשלושתם כי תחת פיקודו המריאו הישגי המוסד לשיאים חסרי תקדים, עמדה ביסוד רצונם לראות אותו ממשיך בכהונתו ככל הניתן.

 בדברים שנשא בפני שרי הממשלה שנפרדו ממנו בתחילת ינואר, הקפיד דגן להבהיר כי מאחורי ההצלחות ניצבת "חבורה מעולה וייחודית של נשים וגברים, החדורים בתחושת שליחות ועושים לילות וימים שלא על מנת לקבל פרס." זו אמנם אמת, אך לא כל האמת. גם ללוחמים מיומנים ועזי – נפש נדרשת הנהגה שמאתגרת אותם. דגן היה המנהיג הנכון במקום הנכון, שנכנס לתפקידו בדיוק בשעה הנכונה, כאשר טבעת האיומים סביב מדינת ישראל החלה להתהדק. דווקא העיתון הנפוץ "אל אהרם", המקורב לשלטון המצרי, יצא מגדרו לפני כשנה כאשר הכתיר את ראש המוסד בתואר שאף פרשן ישראלי לא העז לנקוב בו – "סופרמן". במאמר המפתיע נטען כי ראש המוסד "הצליח להשיג הישגים שאף אחד לא יכול לתאר, אם זה בעניין איראן ואם זה הגבלת הכוח הצבאי הסורי וגם בהתמודדות מול החיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי. לפי מקורות זרים, המוסד בתקופת דגן היה אחראי לשורה של פעולות נועזות מאד, שבוצעו במזרח התיכון. בין היתר מייחסים לו את חיסולו של עימאד מורנייה, רמטכ"ל החיזבאללה בפברואר 2008, הפצצת הכור הגרעיני הסורי והפצצת משאיות התחמושת בסודאן שיועדו לחיזבאללה".

 מבלי להתייחס למתואר בדברי השבח הללו, כל מי שמכיר מבפנים את שנותיו של דגן במוסד יכול להעיד כי המציאות עלתה על כל דמיון. טיבעה של העשייה החשאית הוא שרק כישלונות זוכים לחשיפה. ההצלחה מותנית בכך שהיריב אינו מודע לקיומה. בבואי לסכם את כהונת דגן באופן תמציתי, אני בוחר לאפיינה בכך שתשעים ותשעה אחוזים מן המבצעים אותם יזם והוציא לפועל לעולם לא יהפכו לנחלת הכלל, וזו ההוכחה המובהקת ביותר לאיכותם.

פורסם בג'רוזלם פוסט ב-9 בינואר 2010


השאירו תגובה