קיפאון כפול בוושינגטון

19 בדצמבר 2010 אין תגובות ›› צחי הנגבי

לחיים סבן יש חלום: לסייע לישראלים ולפלשתינים לאמץ חזון פרגמאטי שיקדם השגת פיוס בין שני העמים. סבן, המזמן מזה שבע שנים את "פורום סבן", מפגש מרתק בין אישי ממשל, אקדמיה ותקשורת משפיעים מארה"ב וישראל, הוסיף חידוש מפתיע בהתכנסות האחרונה שהתקיימה בשבוע שעבר בוושינגטון. ראש הממשלה ברשות הפלשתינית סאלם פייאד, ויושבת ראש האופוזיציה בישראל, ח"כ ציפי לבני, ניהלו דיאלוג פתוח, גלוי לב, בהנחייתו של כוכב טלוויזיה מקומי ידוע.

 נכחתי בשיחה זו עם יתר המוזמנים לפורום, וביניהם שרים וח"כים מישראל, בכירים בממשל אובמה, ושליחי שלום מיומנים כטוני בלייר, ג'ורג' מיטשל, טריה לארסן וחביאר סולנה. אני משוכנע שכל המאזינים חשו, כמוני, תחושה חזקה של אופטימיות. כך היינו רוצים לראות את השיח הישראלי – פלשתיני מתנהל בחדרי המשא ומתן: רציונאלי, ידידותי, משוחרר מטראומות העבר, וממוקד בתועלת שעשויה לצמוח מהצלחתו עבור מיליוני בני-אדם. לבני ופאייד הקפידו שלא להיקלע לשדה המוקשים של סוגיות הליבה הרגישות. עיסוק פרטני במחלוקות העמוקות הללו אינו יכול לסבול פומביות. אבל גם בהעדר המימד הפרקטי הזה של המשא ומתן, שעליו כמובן יקום או ייפול הסיכוי להסכם היסטורי – רוח הדיאלוג שניהלו שני המנהיגים אופיינה בתקווה גדולה וברצון טוב.

 הבעיה העמוקה היא שהחיים האמיתיים אינם מתקיימים באכסניה הבלתי מחייבת של "פורום סבן". במציאות, גלגלי התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלשתינית, המתקרב לסיום העשור השני שלו, מתחפרים בקרקע ואינם מצליחים להתקדם. כל תנועה לא שקולה של אחד משלושת הנהגים שאוחזים בצוותא בהגה – האמריקאי, הישראלי והפלשתיני – גורמת לרכב המשא ומתן לשקוע עמוק עוד יותר.

הדרך היחידה בה ניתן לחלץ רכב המחופר בדיונות או בבוץ או בשלג, הינה באמצעות כלי גרר רב עוצמה. מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון, שפתחה את דיוני "פורום סבן", הבהירה מפורשות בנאומה כי  "If Needed"  בדעתה להעלות "הצעות גישור" שתכליתן למנוע מבוי סתום בשיחות הצפויות להתחדש. זהו "כבל הגרירה" המיועד להשיב את רכב ההסדר המדיני התקוע אל הכביש הראשי.

 למרות הרטוריקה הנחושה של מזכירת המדינה, מרבית משתתפי הפורום בוושינגטון הטילו ספק בתוחלת של השיחות המדיניות גם אם אלה תצאנה לדרכן בקרוב, במתכונת כזו או אחרת. לדעתם, לישראלים, לפלשתינים ולארה"ב יש כיום אך ורק מכנה משותף אחד: חוסר הרצון לשלם את המחיר הנגזר ממהלך מדיני נועז. נתניהו צלח בשלום, לשיטתו, את סכנת ההקפאה הנוספת, ואינו נלהב לזעזע את ממשלתו שוב. הקואליציה שלו נאלצת אמנם להתמודד עם חוליי מחצית הקדנציה, שילוו אותה ככל שהמפלגות המרכיבות אותה יחושו צורך פוליטי להפגין נאמנות לקהלי היעד שלהן. עם זאת, איום ממשי על שלמותה לא נראה באופק. מי שקיווה, כמוני, כי ראש הממשלה יאמץ אג'נדה מתונה יותר מזו שסביבה גובשה לפני כשנתיים קואליציית הימין, וייעזר לשם כך בנכונותה של "קדימה" להעמיד לרשותו רשת ביטחון פרלמנטארית – התבדה. בחירתו האסטרטגית של נתניהו מבשרת על כך שגם אם יתקיימו בקרוב דיונים על הנושאים המהותיים באמת (ביטחון, גבולות, פליטים, ירושלים), פריצת דרך של ממש לא תתרחש בהם.

 גם במחנה הפלשתיני התמונה אינה מבטיחה. הדבר האחרון שאבו-מאזן מייחל לו הוא הצעות פשרה אמריקאיות. סביר שאלה תהיינה קרובות יותר לגישה הפלשתינית מאשר לזו הישראלית, אולם הסכמה להן תעמיד אותו במצב שממנו הוא מתחמק בוירטואוזיות מאז ירש את עראפאת: הרגע בו ייאלץ לומר לבני עמו כי נגזר עליהם לוותר על אשליית שיבת הפליטים אל תוך מדינת ישראל.

 מטרידה לא פחות, היא המציאות הניבטת מוושינגטון. במהלך "פורום סבן" שוחחתי עם ידידים מקומיים הבקיאים בהלכי הרוח בממשל הדמוקרטי, בקונגרס הרפובליקני ובדעת הקהל האמריקאית. ניתוח המצב שלהם היה זהה: הנשיא אובמה מיואש מההרפתקה הדיפלומטית הכושלת שלו באזורנו.עיקר מעייניו יהיו נתונים כעת לבחירתו לכהונה שנייה. הלקח שהפיקה המפלגה הדמוקרטית ממפלתה בבחירות האחרונות לקונגרס הוא לרכז את כל מאמציה בזירה הפנימית, בכלכלה המקרטעת, במיתון המעמיק, בנתוני האבטלה המעיקים. לפיכך גם אם הממשל  לא ירחיק לכת עד כדי אימוץ קריאתו החוזרת ונשנית של תום פרידמן מה"ניו-יורק טיימס" להניח לנפשם את הילדים המתקוטטים ביניהם בארץ הקודש – האנרגיות והקשב הנשיאותי שיופנו לאזורנו יתרכזו אך ורק בתחזוקת הקונפליקט ולא בפתרונו.

 כך נראים הדברים מוושינגטון. לא רק מזג האוויר בבירה האמריקאית קפוא (מינוס שבע מעלות) – אלא גם התהליך המדיני בינינו לבין שכנינו ממזרח.

פורסם בג'רוזלם פוסט ב-19 בדצמבר 2010


השאירו תגובה