קרבי זה הכי, צחי

13 באוגוסט 2009 סגור לתגובות על קרבי זה הכי, צחי צחי הנגבי

 

ח"כ צחי הנגבי נטש את הכיסאות המרופדים של הכנסת לטובת ליל מעצרים בשכם עם הפלוגה המסייעת של גדוד 202 – בה שימש לוחם בתום שירות ב"במחנה". אחרי שחיסל בהצלחה מערום אבנים שדימה אויב אכזר, הוא חשב שהמשימה תהיה קטנה עליו. אבל ההתנשפויות שתקפו אותו בזמן הריצה לדירת המבוקש גרמו לו להכיר בעובדה הכואבת – שהשנים שחלפו מאז נעל נעליים אדומות בפעם האחרונה עשו את שלהן

 צחי הנגבי

 בקומה השישית כבר התחלתי לפקפק האם לא הייתה זו טעות להיענות להצעה המפתה. הנשימה הפכה בלתי סדירה שתי קומות קודם לכן. שרירי הרגליים שיגרו אותות מצוקה בתדירות הולכת וגוברת. ניסיתי להדביק את צעדיו המהירים של מג"ד 202, סא"ל גיא ברגר, אבל דילוגיו במעלה רב-הקומות שבתוככי העיר שכם נדמו לצעדיה הקלילים של איילה היפר אקטיבית.

 בקומה התשיעית של הבניין נלכד זה עתה מבוקש החמאס, לאחר שלוחמי פלוגת הצנחנים המבצעית פרצו בשעה שלוש בבוקר את הדלת, והפתיעו אותו בדירת המסתור אליה חמק בחסות החשכה. למרגלות הבניין התמקם חפ"ק המג"ד, שאליו הצטרפתי, בהמתנה לאישורו של המ"פ, סרן לירון ביטון, כי המשימה בוצעה בהצלחה. כשהמג"ד שאל אותי אם יש לי בעיה לעלות בריצה תשע קומות, השתדלתי שלא להיעלב: אמנם מפרידות בינינו למעלה מעשרים שנה, אבל אני מקפיד לרוץ בחדר הכושר בכנסת כחמישה קילומטרים מדי מספר ימים. למה שתשע קומות יהוו בעיה?

 אז זהו, התברר שיש בעיה. הרבה-הרבה יותר קל לרוץ בחדר כושר ממוזג, עם מוזיקה קצבית באוזניות ונעלי "נייקי" קלילות, מאשר לרדוף בחדר מדרגות חשוך אחרי קצין צנחנים במלוא אונו, כשאני עמוס באפוד קרמי, ברובה שמצויד במכשיר לראיית לילה ובדורגלים, בקפל"ד מעיק ובנעלי צנחנים שכמותן נעלתי בפעם האחרונה לפני למעלה מעשור.

 בלי מפות מסמורטטות

 אז מה בכלל עושה יו"ר ועדת החוץ והביטחון במבצע למעצר מבוקשים בלב שכם? הסיפור מתחיל ב-1974, שנת הגיוס שלי לצה"ל. עקב הפרופיל הרפואי הנמוך שנכפה עליי בשל מחלת האסטמה, ובזכות שנים של כתיבה ב"מעריב לנוער", שובצתי ככתב בעיתון "במחנה". כעבור כחצי שנה עלה בידי לשכנע את הוועדה הרפואית כי האסטמה חלפה לה, הפרופיל שלי הועלה ל-97 – והתאפשר לי להגשים את חלומי להתנדב לצנחנים.

 עורכי "במחנה" לא גילו התלהבות יתרה מנטישתי הבלתי מתוכננת, אבל לבסוף הגענו להסכמה: הם יסירו את התנגדותם לכך שאצא למסלול קרבי – ואני מתחייב לשלוח לעיתון כתבות על חוויותיי לאורך שנות השירות בצנחנים. שני הצדדים עמדו בסיכום. התקבלתי לגדוד 202 למחזור "אוגוסט חמש" (לא תאמינו, אבל הייתה פעם שנה כזו, 1975) ובין קורס אחד למשנהו, בין תעסוקה מבצעית לבין אימונים מפרכים, מצאתי פנאי למלא את חובי כלפי "במחנה" ולהעביר תיאורים "מן השטח".

 לרגל צאתו לאור של הגיליון ה-3,000 של העיתון, נעניתי בשמחה להצעה לשוב ליום אחד, גם הפעם ככתב וכצנחן גם יחד, אל הפלוגה המסייעת של גדוד 202, אותה פלוגה בדיוק בה שירתתי. בעיקר הלהיבה אותי הבשורה שאין מדובר ביום שגרתי, אלא דווקא בלילה שבו הוטלה על הגדוד משימה חשובה: ללכוד פעיל חמאס חמוש, ששוחרר לאחרונה מן הכלא, שב לעירו שכם ומעורב מאז בפעילות המעוררת חשד רב.

 הגדוד, המוצב מזה חודשים בגזרת השומרון, נערך לביצוע המעצר בנוהל קרב מהיר, בצוותא עם יחידת דובדבן ועם לוחמי השב"כ. הפעילות תוכננה לשעות הקטנות של הלילה, ואני נתבקשתי להגיע למוצב הפלוגתי, הממוקם בסמוך ליישוב אלון מורה, לא יאוחר מן השעה עשר בלילה.

 במוצב קיבל את פניי סרן אוהד פציניאש, מפקד הפלוגה המסייעת. לא נדרש זמן רב כדי להתרשם כי מדובר בקצין איכותי, שצעירים כמותו מכונים בלקסיקון שלנו "מלח הארץ". פציניאש, באר שבעי חסון וגבוה, ממשיך במסורת המשפחתית של התנדבות לצנחנים, בעקבות אביו ששירת בגדוד 202, ואחיו הבכור ששירת בגדוד 890, ולאחרונה אף חתם על שירות קבע נוסף למשך שש שנים. הוא לא בזבז זמן והדריך אותי מיד עם הגעתי, לגשת לביצוע שתי הפעולות הראשונות שלי כחייל מן המניין: קבלת הציוד הצבאי – וריענון כישורי הירי שלי במטווח הסמוך.

 ככל שאני מסוגל לזכור, הפעם האחרונה שנקראתי למילואים הייתה לפני שהתמניתי לשר המשפטים בשנת 1996. בשנים הרבות שחלפו מאז לא אחזתי ברובה ולא "עליתי על מדים" (אם לא מחשיבים ערב של קרבות "פיינטבול" עם התאומים שלי וחבריהם לכיתה לרגל יום הולדתם). הייתה זו הרגשה מוזרה לנעול שוב נעליים אדומות, והפעם מבלי שאצטרך להתנשף ולהתנשם קודם לכן בגיבוש צנחנים. בשירותי הסדיר הורגלנו להשקיע מאמץ עילאי בטרם זכינו לתמורה כלשהי: ממסע של80 קילומטריםלפני קבלת הכומתה, ועד למסע לילי כדי להרוויח את היציאה הביתה. ליהנות מן הזכות לקבל נעלי צנחנים היישר ממדף הנעליים החדשות באפסנאות הפלוגתית, בלי להגיר ולו טיפת זיעה אחת – זו הייתה חוויה בלתי מוכרת.

 גם הירי במטווח התאפיין בהתנסות חדשה. במשך כ-20 שנות שירותי בצה"ל, תחילה בחטיבת הצנחנים הסדירה, ולאחריה בחטיבת הצנחנים במילואים, הפך האם-16 הארוך והמסורבל לחלק אינטגרלי מגופי. בשנים שחלפו התקצר הנשק, חייהם של לוחמי החי"ר הפכו קלים יותר – אבל לי, עד למטווח בחצות הליל בפאתי אלון מורה, לא הזדמן מעולם לירות ברובה מקוצר, ודאי לא בנשק שמכשיר ה"ליאור" לראיית לילה שמותקן עליו, הופך אפילו קלע בינוני כמוני לצלף מיומן.

 גם התהליך שלאחר מכן היווה, מבחינתי, חידוש ייחודי ביחס לזיכרונות העבר. לאחר שסיימתי לירות מחסנית ולקעקע בהצלחה מערום אבנים שדימה אויב אכזר, הגיעה השעה לקבל מושג מה צפוי לי הלילה. סרן פציניאש הבהיר לי כיצד נעשה זאת: "אני הולך להביא את המחשב ולחבר אותך למשימה". כך, מתברר, מקבלים היום בצבא תדרוך מפורט. המפות המסמור