דיסקין לא מציע אלטרנטיבה

14 בינואר 2013 אין תגובות ›› צחי הנגבי

יובל דיסקין, ראש השב"כ הקודם, הרגיש שהוא חייב לדבר לפני שיהיה מאוחר מדי. דבריו, שהופיעו בהבלטה בעיתון "ידיעות אחרונות" בסוף השבוע שעבר, מחייבים התייחסות. בשל סמיכות הראיון שהעניק דיסקין לכמה דרמות תקשורתיות חדשות, ובראשן הסערה האקלימית שפקדה אותנו, נדחקו דבריו לקרן זוית ציבורית. למרות זאת, אני חש חובה להציג גישה סותרת. לא כמועמד הליכוד לכנסת דווקא, אלא כמי שליווה מקרוב, קרוב מאד, שבע שנים רצופות, את האישים והאירועים שניצבים בבסיס הביקורת שמשמיע דיסקין.

גילוי נאות: במרבית שנות כהונתו של דיסקין כראש שירות הביטחון הכללי קיימתי פיקוח פרלמנטרי הדוק על פעולתו ופעולת הארגון בראשו עמד. יש לי רק מלים טובות לומר עליו, על דרך התנהלותו ועל הישגי השב"כ באותה תקופה. הצלחות הארגון חיזקו את ביטחון המדינה ותרמו תרומה משמעותית לשלוה היחסית שמאפיינת את חיינו מזה שנים. אמנם נרשם גם כישלון מהדהד שדיסקין עצמו ציין בכנות עם סיום כהונתו, הכשל בהשגת מידע ממשי על מקום שביו של גלעד שליט. אבל בסך הכל אין חולק כי כהונתו של דיסקין היתה מוצלחת , ואין מי שמערער על יושרתו והגינותו.

שני מישורים מהווים את המסד לטענותיו של דיסקין כלפי ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק: נושא הגרעין הצבאי האיראני ונושא היחסים עם הרשות הפלשתינית ועם חמאס. לכך אתייחס. לא אגיב על סדרה של טענות שיובל דיסקין לצערי בחר לכרוך בשתי סוגיות הליבה הללו, שעניינן עשן סיגרים ושפים עטויי מצנפות לבנות בחדרי האוכל של המוסד וקטעי הקישור של דן כנר בטקס האזכרה לנספים בשריפה על הר הכרמל. רצף הרכילויות הזה אינו מתאים לדיון ענייני בשאלות לאומיות גורליות, ויותר משהוא פוגע ביריביו של דיסקין הוא מקנה ארומה של קטנוניות לביקורת המהותית.

בנושא האיראני, דיסקין שייך עצמו מזה זמן למחנה המסתייג מגישתו התקיפה של ראש הממשלה כלפי איום הנשק הגרעיני שמפתח משטר ההאייתולות הקנאי בטהרן. הסתייגות זו לגיטימית. היא מבוססת על נימוקים כבדי משקל ומחייבת מענה סדור ורציני. עם זאת, מצופה מן המסתייגים להציג אלטרנטיבה למהלך שאותו הם פוסלים מכל וכל. נדרש מהם להתמודד עם שאלת השאלות : מה על ישראל לעשות אם יסתבר כי הסנקציות העלו חרס, מחד, ומאידך יתבהר לנו כי ארה"ב אינה מוכנה לתרגם את התחייבותה הרטורית "למנוע איראן גרעינית" לכלל מהלך צבאי? הפכתי והפכתי בראיון שהתפרס על פני שמונה עמודים, ותשובה לעניין זה לא מצאתי בדברי דיסקין, גם לא ברמז. הבנתי שהוא "מאוד-מאוד לא רוצה שחס וחלילה תהיה לאיראנים פצצה". עם כל הכבוד, זה איננו מספיק. אדם שניהל ארגון רב עלילות כמו השב"כ, ובהצלחה מרשימה, יודע שאין זה די "מאוד מאוד" לא לרצות שאיום כלשהו יתממש. חובה לפעול לסיכול האיום. זה בדיוק מה שבנימין נתניהו ראש הממשלה עושה מזה שנים: מבהיר לעולם את חומרת האיום, דורש מידידי ישראל לגבש קואליציה בינלאומית שתטיל עיצומים כלכליים אפקטיביים על איראן, ובמקביל מכין את האופציה שבלעדיה ניוותר חסרי אונים במידה ויכלו כל הקצין. דיסקין לא הציג בפני הקורא את עקרונות המדיניות החלופית שהוא היה מעדיף לאמץ בנושא האיראני. הוא התמקד בתיאור הפגמים המאפיינים לדעתו את אישיותם של ראש הממשלה ושל שר הביטחון. כמי שליווה את פעילותם של השניים הללו מקרוב,כיושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אני יכול להעיד על הדרך האחראית, המקצועית והמעמיקה שבה נוהלו הדיונים בסוגית איראן.

אכן, בדיונים אלה באה לידי ביטוי מובהק תחושתו של ראש הממשלה כי סיכול איום הגרעין של איראן הינה שליחות הסטורית וגורלית. בכך אין פסול. נהפוך הוא – זו בדיוק משמעות מושג המנהיגות. אני מאמין שגם דיסקין הונע בתחושת שליחות כאשר הוביל את המערכה נגד מתקפת טרור המתאבדים. אני מעדיף מנהיג המחוייב לגורל עמו, כבגין בשעתו ונתניהו כיום, על פני מי שמבין את משמעותה החמורה של הצטיידות משטר פנאטי בנשק להשמדה המונית, אך מדחיק את חובתו למנוע זאת כל עוד הדבר אפשרי.

בנושא הפלסטיני, עמדתו של דיסקין תמוהה לא פחות. הוא עצמו מודה שאבו מאזן, מטעמים הכרוכים באינטרסים שלו, העדיף שלא להגיב בחיוב להצעתו הנדיבה של ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט בשלהי כהונתו. הוא אינו מתכחש ליוזמתו של נתניהו לשאת את "נאום בר אילן" הפרגמטי. עם זאת, הוא מתעלם משום מה מהכרעתו האמיצה והמייסרת של נתניהו להקפיא למשך עשרה חודשים את ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. דיסקין מתבטא בראיון כי "חייבים לעשות הכל, אבל הכל, על מנת למצוא דרך אחרת, דרך של הידברות ושל פשרה…". כראש שב"כ שמודע להלכי הרוח הקשים בקרב מתיישבי יש"ע, בעיקר לאחר טראומת הגירוש מגוש קטיף, היה מצופה מדיסקין לשבח את ראש הממשלה, שכדי להחיות את האימון בינו לבין יו"ר הרשות הפלשתינית היה מוכן לכפות על ממשלתו הימנית, על הקואליציה שלו, על בכירי מפלגתו, על ציבור תומכיו הנאמן בהתיישבות, צעד מרחיק לכת שאפילו ראשי ממשלה מן השמאל, לרבות רבין ופרס וברק, לא העזו לחלום עליו. מה זה אם לא "לעשות הכל, אבל הכל"?. למרות המציאות הכל כך בהירה, דיסקין בוחר להאשים בקיפאון המדיני דווקא את ממשלת ישראל, שיזמה וניסתה וקראה שוב ושוב לפלשתינים לחדש את המשא ומתן, ללא תנאים מוקדמים. הוא פוטר מכל אחריות את אבו מאזן, שהציב תנאים מוקדמים ובלתי אפשריים לחידוש המו"מ והעדיף להתמודד עמנו בזירה הנוחה של עצרת האו"ם במקום "לעשות הכל" להשגת הידברות ופשרה.

אני מאמין שבמערכת הבחירות הבאה נראה את דיסקין באחת מן הרשימות לכנסת. הוא יהווה תוספת איכותית וחשובה לנוף הפוליטי. יש לקוות כי האחריות הנלוית לכך תחייב אותו להעניק יותר משקל להצגת פתרונות מעשיים בסוגיות שעל סדר היום, מאשר לחלוקת ציונים לאופיים של בני הפלוגתא שלו.

פורסם כטור בעיתון "סופהשבוע" ב-11 בינואר 2013.


השאירו תגובה