נאום בכינוס המכון למחקרי ביטחון לאומי – 1.12.13

2 בדצמבר 2013 אין תגובות ›› צחי הנגבי

אפתח בציון נקודות ההסכמה בעניין האיראני:

  • אין חולק על כך שאם איראן תצטייד בנשק גרעיני, יהווה הדבר איום חמור על מדינת ישראל.
  • אין חולק על כך שנכונות איראנית לוותר על תוכניתה הגרעינית הצבאית עדיפה מכל הבחינות על פני כל חלופה אחרת.
  • אין חולק על כך שאיראן נמצאת בנקודת זמן קריטית לקראת השלמת המהלך של הפיכתה לפחות למדינת סף גרעינית, ואם תחליט על ביצוע פריצה לפצצה, פרק הזמן להגשמת היעד הזה, ככל שלא יופרע ע"י גורמים חיצוניים, אינו עולה על חודשים ספורים.

לאור הקונצנזוס המהותי הזה, נדרש לבחון מהן ההשלכות של "הסכם ג'נבה" על עתידה של תוכנית הגרעין האיראנית. בהיות ההסכם שנחתם עובדה מוגמרת, הסוגיה העומדת לבחינה היא מה המדיניות שעל ישראל לנקוט, כדי להבטיח שההסכם הסופי ישיג את מטרתנו המרכזית: להרחיק ככל הניתן, במושגי זמן של שנים רבות, את הסכנה שאיראן תאחז בנשק גרעיני. הבסיס לגיבוש המדיניות חייב להיות הבנת משמעויותיו של ההסכם הזמני. ניתוח מעלותיו וחסרונותיו של ההסכם חיוני כדי להגדיר לעצמנו, ככל שיש לנו השפעה על המשא ומתן, מהן הדרישות שהכללתן בהסכם הסופי עשויה לקדם את השגת המטרה שהצבנו לעצמנו. בניתוח הזה אעסוק כעת.

אלה המברכים על ההסכם מציינים בסיפוק את העובדה שאיראן, לראשונה מאז 2003, נאותה לעצור את התקדמותה של תוכנית הגרעין שלה. בששת החודשים הקרובים איראן מחוייבת להימנע מהגדלת מלאי האורניום המועשר שברשותה; להימנע מהפעלת הצנטריפוגות שכבר מותקנות אך עדיין לא מעשירות אורניום; לא להוסיף צנטריפוגות חדשות על אלה הקיימות; לא לקדם את בניית הכור הפלוטוגני באראק; ולהמיר לתחמוצת את כל מלאי האורניום המועשר ל – 20% שברשותה. לפיכך, הם דוחים את הביקורת על ההסכם ואת הגדרתו כהסכם "רע ומסוכן".

דעתי היא שההסכם אכן מגלם מספר סכנות, ואמנה אותן אחת לאחת:

כפי שחשף מאמר המערכת של ה"וושינגטון פוסט" מיום שישי האחרון, בהסכם מפורטת התחייבות של הצדדים להגיע בהסכם הסופי להבנות בדבר קיומה של תוכנית העשרת אורניום באיראן, כפי שתוגדר ותוסכם בין הצדדים.

משמעות הדברים היא חד משמעית – בניגוד לאמירות של מנהיגי המערב, ובדיוק כפי שטוענת איראן, הצדדים הגיעו להבנה לפיה ההסכם הסופי יתיר לאיראן להעשיר אורניום במתקניה, אותם מתקנים שהוקמו בחשאי, תוך הפרת המחוייבויות האיראניות על פי האמנה לאיסור הפצת הנשק הגרעיני; אותה תכנית העשרה שחשיפתה ע"י ארגוני מודיעין מערביים הובילה לכך שהוטלו על איראן סנקציות חסרות תקדים ע"י אותן מדינות עצמן. אם זו לא תבוסה מוסרית, מהי תבוסה מוסרית? אם זו לא כניעה להפרה בוטה ומתריסה של החלטות מועצת הביטחון של האו"ם, מהי בדיוק כניעה?

מהי המשמעות המעשית של הויתורים שאיראן קיבלה על עצמה בתמורה להכרת העולם בזכותה להוסיף ולהעשיר אורניום? כל מי שמודע להיבטים הטכנולוגים של ההסכמות שהושגו בג'נבה מבין שבפועל, איראן לא ויתרה על דבר שיש לו ערך או משקל ארוך טווח. היא תמיר את 200 הקילוגרם של אורניום מועשר ל – 20 אחוזים שצברה, לטובת שימוש לא צבאי – אבל ניתן לצבור מחדש את הכמות הזו בשבועות ספורים.

איראן תמיר גם את האורניום שתעשיר לרמה נמוכה בששת החודשים הקרובים לשימוש לא צבאי – אבל במחסניה ממילא כבר נצברו למעלה משבעה טון אורניום מועשר ברמה הזו. ההסכמה הזו אינה מעלה ואינה מורידה לעניין יכולתה של איראן לפרוץ אל הפצצה בהינתן החלטה. איראן לא תקדם את בניית כור המים הכבדים באראק – אבל התחזית להשלמת העבודות בכור מדברת על ראשית 2015 לכל המוקדם, כך שממילא הערוץ הפלוטוגני מפגר הרחק מאחורי  ערוץ העשרת האורניום.

אם כך, איראן אינה נדרשת לפרק אף לא אחת מן התשתיות שהקימה בחשאי תוך הפרת מחוייבויותיה הבינלאומיות; היא זוכה בהכרת המערב בזכותה לייצר צנטריפוגות, להרכיב אותן ולהעשיר באמצעותן אורניום; היא אמנם חדלה מריצתה אל הפצצה למשך שישה חודשים, אבל להקפאת הריצה הזו אין כל משמעות מעשית, לאור המרחק העצום שכבר עברה, והמרחק המזערי שמפריד בינה לבין קו הסיום של המרוץ.

ועל כל אלה, להעצמת האבסורד, ההסכם מקל את לחץ הסנקציות שהביאו מלכתחילה את איראן לשולחן הדיונים. המעצמות התחייבו למנוע הטלת עיצומים חדשים על איראן; לאפשר לאיראן גישה להכנסות נפט מוקפאות; לאפשר את תחזוקת צי המטוסים האזרחיים של איראן שנפגע מאד מן הסנקציות; להשהות סנקציות שהוטלו על מוצרים פטרוכימיים, זהב ומתכות יקרות, תעשיית הרכב, ביטוח שינוע נפט ועוד.

עדיין מוקדם לכמת את המשמעות הכלכלית המדוייקת של ההקלות בסנקציות, אבל ראוי לציין שההערכות של גורמי המקצוע בישראל לגבי תרומתן לכלכלת איראן גבוהות במידה ניכרת מן ההערכות שהשמיע המימשל האמריקאי. בכל מקרה, השורה התחתונה בעניין זה מתסכלת מאד:

המנוף האפקטיבי היחיד שהוכיח את יעילותו היחסית במערכה שמנהל המערב נגד החתירה האיראנית לנשק גרעיני, ספג מכה דווקא ברגע המכריע ביותר שבו היתה אפשרות לנצל אותו במלוא עוצמתו. האם מדובר במכה אנושה או במכה נסבלת, זאת נדע רק בהמשך הדרך. לדעת ישראל לא היתה כל עילה ולא היתה כל הצדקה להסכים למיתון הסנקציות, בודאי לא בשלב כה מוקדם של המשא ומתן, וכאשר התמורה האיראנית זניחה כל כך. כשאני אומר "לדעת ישראל", חשוב מאד להדגיש שאין זו עמדת ראש הממשלה נתניהו בלבד, או עמדת שרי הממשלה בלבד. זו עמדתם החד – משמעית, המגובה בנימוקים וטעמים מפורטים ומעמיקים, של גורמי ההערכה בקהיליית המודיעין, במשרד הביטחון, בצה"ל ובמשרד החוץ. קצת מתמיה שאותם אנשים שמשך שנים מזהירים אותנו מן ה"ההרפתקה" שהדרג הפוליטי כביכול מוביל אליה תוך התעלמות מאזהרותיהם של בכירי מערכת הביטחון, הם אלה המעדיפים כעת להתעלם מהערכותיהם המקצועיות של אותם בכירים עצמם. . . השורה התחתונה לסיכום עמדתי בעניין טיבו של הסכם הביניים היא זו:

  • ההסכם לא מאריך את לוחות הזמנים לצבירת חומר מועשר לשם ייצור נשק גרעיני באיראן;
  • ההסכם לא משפיע משמעותית על לוח הזמנים להפעלת הכור הפלוטוגני באראק;
  • ההסכם אמנם לא משפיע באופן מרחיק לכת על רמת הלחץ. הכלכלי שמופעל על איראן, אך הוא מגלם פוטנציאל לכרסום הדרגתי במשטר הסנקציות, בכך שהוא יוצר אפקט פסיכולוגי חיובי שמדרבן חברות זרות לחדש או להרחיב את שיתוף הפעולה הכלכלי שלהן עם איראן.

עד כאן – מבט אל ההסכם הזמני. מה עלינו לעשות כדי להשפיע לטובה על ההסכם הסופי?

דיויד איגנשיוס, שידוע בחיבור האינטימי שלו עם מקורות אמינים בבית הלבן, ציין במאמרו ב"וושינגטון פוסט" בשבוע שעבר, כי מימשל אובמה מתכוון לעמוד על כך שההסכם הכולל יוביל לביטול הפרוייקט הפלוטוגני באראק, לסגירת מתקן ההעשרה בקום, ולפירוקן של למעלה ממחצית הצנטריפוגות המותקנות כיום במתקני ההעשרה באיראן.

כמובן שעמדת ישראל באשר למצב הסיום של המשא ומתן שאפתנית יותר. אנחנו מפרשים את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם כלשונן, ולא רואים בהן אך ורק "עמדת פתיחה" לדיון. לפיכך, על ישראל לתבוע את הוצאת כל האורניום המועשר שנצבר באיראן מאז החלה בתוכניתה החשאית; ואת פירוקם המוחלט של שני מתקני ההעשרה בנתנז ובקום. ישראל אינה מתנגדת לכך שאיראן תפתח תוכנית אזרחית לצרכי הפקת אנרגיה גרעינית. כמעט עשרים מדינות בעולם אוחזות בתכנית גרעין לצרכים אזרחיים, ואינן נזקקות כלל להעשרת אורניום בתחומן: קנדה ומקסיקו, ארמניה ואוקראינה, בלגיה ובולגריה, אינדונזיה וארגנטינה, ספרד ושבדיה ושוויץ, ועוד רבות. זהו המודל שעליו חייבות המעצמות להתעקש במשא ומתן הסופי. כל פשרה בעניין זה תגלם בתוכה סכנה לקריסת המערכה למניעת התחמשות איראן בנשק גרעיני. על ההסכם הסופי להבטיח שניתן מענה שלם גם לתחום הנשק, כלומר שבמצב הסיום נאסרת התקדמות איראנית בתחום פיתוח מערכת הנשק, ובתחום פיתוח טילים המסוגלים לשאת ראשי קרב גרעיניים. ההסכם הזמני לא התייחס כלל לנושא מהותי זה, ולמעשה עסק אך ורק ברכיב הדלק הגרעיני. נדרשת כעת התמודדות עם מכלול המימדים הצבאיים של תכנית הגרעין האיראנית. כמו כן, נדרש מאמץ מיידי מקיף למניעת התגשמות הסכנה של שחיקת משטר הסנקציות. לצורך כך יש לבצע מהלך כפול: חלקו האחד הוא לכונן מנגנון פיקוח ואכיפה שיוודא כי הסנקציות התקפות נשמרות היטב ולא נעקפות; חלקו השני הוא להשלים את המלאכה שהקונגרס האמריקאי החל לדון בה, כלומר – לאמץ החלטה בדבר מסכת סנקציות תקיפות נוספות שייכנסו לתוקף במידה ויסתבר כי איראן מפרה את הסכם הביניים, או שהמשא ומתן הסופי לא יסתיים בהצלחה. שילוב שני הצעדים הללו יאותת הן לאיראן והן לעולם העסקים הבינלאומי כי משטר הסנקציות לא נפח את נשמתו, וכי נחישותו של המערב למנוע איראן גרעינית נותרה כשהייתה. על ישראל להוסיף ולהשמיע בעניין זה את קולה באופן בהיר, צלול, תקיף ובלתי משתמע לשתי פנים. קולנו אינו קול בודד במדבר. יש לא מעט נאות מדבר בישימון המדיני, אבל אם ישראל תגמגם, או תתחנף, או תשמיע את עמדתה בקול ענות חלושה, הקולות האחרים ייחלשו גם הם. לעמדתנו תמיכה לא מעטה בקונגרס האמריקאי, בקרב בכירים משתי המפלגות. יש המזדהים איתנו גם במעצמות האירופיות. יש לנו תמיכה שקטה אך בעלת משקל עצום גם במדינות השכנות. אין להירתע מהבהרת עמדתנו במלוא חדותה גם אם המדיניות הזו מעוררת הסתייגות בקרב חלק מידידינו. במקביל, יש לחזק את הדיאלוג המקצועי, האינטנסיבי, הדיסקרטי והפתוח עם ארצות הברית, כפי שסוכם לאחרונה בין מנהיגי המדינות. מהי המדיניות שעל ישראל לגבש במידה וההסכם הסופי לא יתקן את פגמי הסכם הביניים, או במידה שהמשא ומתן יעלה על שרטון ויסתיים ללא הסכמות? בשלב זה, אין צורך לחדד את הסוגיה. ראש הממשלה הבהיר כי ישראל אינה מחוייבת להסכם הביניים שאיננה צד לו. מן המפורסמות הוא שאין מי שמעוניין יותר מאתנו בהצלחת המשא ומתן ובגיבושו של הסכם שמרחיק את סכנת הגרעין האיראני לשנים רבות. אנחנו הרי נהיה הראשונים לשלם את מחירו הכבד של כשלון דיפלומטי בעניין זה, בין אם ניאלץ להשלים עם איראן כמדינת סף גרעינית, ובין אם נפעל לממש את הזכות העומדת לנו, כמדינה ריבונית, להגן על עצמנו בכוחות עצמנו מפני כל איום.

לפיכך, הדיון הרגיש על תכנית הפעולה של ישראל במידה ולא יושג הסכם המרחיק את איראן מן הנשק הגרעיני, חייב להתנהל במלוא הדחיפות והעומק, אך מקומו הטבעי הוא בחדרים הסגורים של מקבלי ההחלטות. 


השאירו תגובה