הגרעין האיראני: ישראל בצומת דרכים

2 באפריל 2012 אין תגובות ›› צחי הנגבי

הכור הגרעיני בבושהר (Associated Press)

כל קצין צעיר מכיר את הביטוי הצבאי "חתמ"צ". משמעותו – ישיבת "חיתוך מצב", שנועדה להבהיר את תמונת המציאות לכלל המפקדים לקראת נקודת-זמן המחייבת קבלת החלטות. אומנם לא לי ולא לקוראי "גלובס" מסורה הסמכות לקבל החלטות בעניין תוכנית הגרעין של טהראן, אבל העובדה שהמערכה העולמית כנגד הגרעין האיראני מצויה בשלב קריטי, מזמנת לנו הזדמנות ראויה ל-"חיתוך מצב". זאת, על רקע הדרמה הבינלאומית העתידה להתעצם בשבועות הקרובים, בכמה וכמה זירות.

בעוד פחות משבועיים יתחדש, כנראה באיסטנבול, המשא ומתן בין נציגי שש המעצמות לבין הנציגים האיראניים, לאחר למעלה משנה של נתק. ביולי הקרוב תיכנס לתוקפה החלטת האיחוד האירופי לאסור על 27 המדינות החברות בו לסחור בנפט עם איראן. ובין לבין, ניתן להניח כי מנהיגי ישראל וארה"ב ינסו להגדיר ביתר בהירות את מרחבי ההסכמה ואי-ההסכמה ביניהם, שמעט מהם נחשפו במהלך ביקורו של ראש הממשלה בבית הלבן בחודש מרץ האחרון.

לכאורה, הקו התקיף שאיפיין את נאומו של הנשיא אובמה בועידת איפא"ק, יום קודם לפגישתו עם נתניהו, האפיל על המחלוקת המקננת בין המדינות מתחת לפני השטח, בכל הנוגע לתוחלת הסנקציות החריפות והמאמץ הדיפלומטי. לאובמה היו שתי אמירות נוקבות ומהדהדות: האחת, "לישראל תמיד חייבת שתהיה היכולת להגן על עצמה, בעצמה, כנגד כל איום שהוא… שום ממשלה ישראלית לא תוכל להשלים עם קיומו של נשק גרעיני בידי משטר המכחיש את השואה, מאיים למחוק את ישראל מהמפה, ונותן חסות לארגוני טרור המחויבים להשמדת ישראל". והשניה, "אסור שלמנהיגי איראן יהיה ספק כלשהו בעניין זכותה הריבונית של ישראל להחליט באופן עצמאי מה דרוש לה לצורך קיום ביטחונה." מעולם לא נאמרו דברים כה מפורשים בעניין זכותה הטבעית של ישראל להגנה עצמית, בהקשר האיראני הרגיש והנפיץ, על ידי אישיות אמריקאית בכירה, קל וחומר על ידי נשיא ארצות הברית.

אולם אין בכוחן של מלים אלה, בהירות וחדות ככל שתהיינה, לטשטש את האינטרס העליון של ממשל אובמה בעת הזו: להימנע מעימות אלים עם איראן לפחות עד לנובמבר הקרוב, מועד הבחירות לנשיאות. לא עימות יזום על-ידי ארה"ב – ולא עימות שיהא תולדה של מתקפה ישראלית על מתקני הגרעין של איראן.

ניתוח תמונת המציאות מציב אם כן את ישראל בצומת דרכים, שבבסיסה מספר תהיות: מהו פרק הזמן שמעבר לו לא יהיה עוד בכוחה של מהלומה צבאית לגרום נזק ארוך-טווח לחזון בנייתה של הפצצה האיראנית? במקרה שנקודת הזמן הזו פוגשת אותנו קודם לנובמבר הקרוב – מהן משמעויותיה של פעולה ישראלית ללא "אור ירוק" אמריקאי על יחסינו עם וושינגטון? ומעל לכל אלה מרחפת כמובן סוגיית "היום שאחרי", מונח המשקף ניסיון להעריך את אופי התגובה של איראן ועושי-דברה באזורנו בעקבות מהלך ישראלי כוחני.

ייתכן שהדילמות הללו היו נחסכות מאיתנו לו השכיל העולם לנקוט לפני מספר שנים בצעדים הנוקשים שעליהם הוחלט לאחרונה, נגד מערכת הבנקאות האיראנית ונגד משק האנרגיה שלה. כמעט תשע שנים תמימות חלפו למן הדו"ח החריף הראשון שפרסמה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), כנגד פעילותה של איראן בניגוד למחוייבותה הבינלאומית. לאורך כל השנים הללו, ועד לפני חודשים ספורים, התנהל לו מירוץ בלתי-שוויוני בין הקהילה הבינלאומית המנומנמת, ההססנית והמשועבדת לאינטרסים קצרי-מועד, לבין משטר האיתוללות הקנאי והנחוש, המגייס את כל משאבי ארצו, בתחכום ובזהירות המתחייבים, כדי לחצות ראשון את קו המטרה. אומנם כעת נדרשת איראן לשלם מחיר כבד מבעבר על מדיניותה המתריסה, אך סיום המירוץ כבר נראה באופק. כל שנותר לה לעשות הוא להתמיד בסרבנותה לעוד תקופה קצרה יחסית, על מנת להצטרף לחברותיה הסוררות, צפון-קוריאה ופקיסטן, שזכו לחסינות מעשית ממתקפה ברגע בו הרכיבו את פצצת האטום הראשונה.

תקיפה באיראן, בין אם ביוזמת ארה"ב או כאילוץ שנכפה על ישראל, אינה תרחיש בלתי נמנע. הדרך האפקטיבית היחידה למנוע אותה היא דווקא האיום האמין להוציאה אל הפועל. בהקשר זה, אינני מוצא תבונה בביקורת המוטחת בראש הממשלה ובשר הביטחון על כך שהם "מכינים את דעת הקהל" העולמית והישראלית לתרחיש של פעולה ישראלית. הכנה זו נדרשת לגופה, אולם לא פחות מכך היא מבהירה למי שצריך עוד הבהרה כי ידיה של ישראל אינן כבולות. אינני שותף גם לתחזיות האפוקליפטיות בדבר "מלחמת גוג ומגוג" שתתרגש עלינו "אם וכאשר". יכולותיה ההגנתיות וההתקפיות של ישראל ידועות היטב לכל שכנינו. סביר להניח כי אף לא אחת מהן תתנדב להסיג את בני-עמה עשרות שנים לאחור, לאבד את תשתיותיה הלאומיות ואת מתקניה החיוניים, רק כדי להפגין את זעמה לנוכח אתרים גרעיניים שעולים בלהבות מרחק אלפי קילומטרים מכאן.

פורסם בגלובס ב-2 באפריל 2012


השאירו תגובה